"הוא דרש שאשתוק, אז לא נשמעה הברה מפי.
אבל בתוך הראש הצעקות והצווחות לא נחו לרגע...
הגוף מזוהם, מלוכלך- ספוג בריח גופך המבחיל שדמה לריחו של בשר
הנרקב, מעורבב בזיעה חולנית שנוטפת משערותיך המכסות את בית
החזה.
איבר המין העבה שקרע את קרום בתוליי בהנאה מטורפת, שקרע את
נשמתה של ילדה בגאווה משוגעת...
וכשהגעת לסיפוק, דאגת להשאיר מזכרת! החומר שנשפך בגופי כדי
לנצור את הלילה- שיהפוך להיות חלק חשוב מחיי.
באותו הרגע המיוחל, כששלפת את עצמך מתוכי, גם אני הגעתי
לסיפוק!
הרגשה משונה הנובעת מאושר, כי ידעתי שזה נגמר.
החברים שלו עמדו מסביב מריעים למלך הכובש,בעודי מתנפחת משנאה,
מרגישה כל כך קטנה, כל כך חסרת אונים- מצטערת על הרגע שנולדתי
אישה."

הרמתי את עיניי מהדף וניגשתי למקומי.
המורה לספרות נשארה לשבת במשך דקה נוספת, ומבטה היה כמנסה
להבין מה התלמידה השתקנית חשפה בפניי הכיתה.
הדממה והמתח קרעו את האויר.
באותו הערב ההורים שלי קיבלו שיחה מיועצת בית הספר, שהזמינה
אותם לפגישה בהקדם האפשרי...
אחרי יומיים הם סיפרו לי שכולם הגיעו למסקנה, ואני רוצה
לצוטט:
"זוהר, אנחנו יודעים שאת ילדה בריאה והחלטנו שאין לייחס למה
שכתבת משמעות, נקבל את הראש שלך כמו שהוא- גיל ההתבגרות, לא?
אז זהו, שלא!!! צעקתי פתאום, אבל הצעקה נשמעה עמוק בתוך הלב,
מהדהדת בחלל ראשי.
נעלתי את עצמי בחדר וניסיתי למצוא דרכים אחרות להיחשף, לקבל
עזרה... אני לא מסוגלת לדבר על זה, צורם מידיי לשמוע את הסיפור
בקול רם.
חשבתי לעצמי...כדאי להמשיך לחיות באמונה שדברים כאלה לא קורים
אצלנו, ששמעתי את הסיפור בטלוויזיה, שקראתי אותו בעיתון, שהוא
רחוק ממני- ואני מוגנת!
אז אני פשוט אשתוק ואשכח מהכל.
ושוב אני מוצאת את עצמי בנקודת ההתחלה בלי מושג, ולו הקלוש
ביותר, איך אני עושה את זה.
איך אני מתמודדת עם הזיכרון המגעיל ששורף כל בוקר חדש...
שמציק בכל נשימה...שמקמט כל רגע העשוי לגרום לי לחייך...