[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן ברשאי
/
בוקר

בבוקר אני מתעורר צמוד לתחת שלה. איכשהו, תמיד אנחנו מתעוררים
ככה, כשאני צמוד לתחת שלה. כמו כפית. על הצד. עם היד שלמעלה
אני מחבק אותה, כשהמרפק שלי על הבטן הרכה שלה וכל שאר היד עד
האצבעות המקופלות כמו אגרוף רך נכנסת בין השדיים שלה. הרגליים
שלי מקופלות ונצמדות בדיוק לרגליים שלה, כדי שיהיה לי הכי הרבה
מגע אליה. עם המרפק אני לוחץ אותה אלי, והיא כל כך רכה ונעימה
בבקרים, שאז אני סולח לה על הכל ורוצה להשאר כך מכופת לכל
היום, כל החיים. לפעמים כשאנחנו ככה היא מפליצה עלי ברעש, אבל
בלי טיפת ריח.
בבקרים אני לובש את הגופייה שהיא לבשה יום קודם. כך נשאר עלי
הריח שלה כל היום. היא לא מזיעה אף פעם, וכשהיא מזיעה בטעות אז
יש לזה ריח בושם. היא צוחקת עלי כשאני לובש את הגופייה שלה,
אבל באמת היא שמחה ואוהבת אותי ככה.
לפני שאני נוסע לעבוד, אחרי שלבשתי את המדים, אני בא להפרד
ממנה. היא עוד שוכבת באותה תנוחה, ואני מכניס את הראש בין
הצוואר לכתף ומנשק. זה לא מעיר אותה, והיא רק מסמנת לי עם
האצבע ונוגעת עוד פעם בצוואר שלה. אני בא ומנשק שוב. אחר כך
אני זז הצידה, והיא, עם עיניים עצומות, לא רואה כשאני בא
מאחוריה ונכנס עם הראש בין הרגליים מתחת לתחת שלה ודוחף שם את
הראש ומנשק את מה שאני פוגש, ואין שם טיפה של ריח רע, רק ריח
שושנים שנשאר לי בקצה האף עד ארלוזורוב.
כשאני יוצא מהדלת אני עוצר לרגע וחושב לעצמי כמה אני רוצה
להשאר איתה עוד. לפעמים אני גם אומר לה את זה לפני שאני נפרד
ממנה.
בדרך לעבודה אני חושב על החיים. אז אני יודע שאני רוצה להיות
איתה ורק איתה. אז אני לא רוצה אף אחת אחרת. היא יודעת שפעם,
כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות סופר. אני מסביר לה שבשביל
להיות סופר אני צריך שיקרו לי דברים, אבל היא לא מבינה את זה
ורק מתעצבנת.
אני מנסה להסביר לה שבשביל לכתוב אני חייב להתמלא, ובשביל
להתמלא אני חייב לגעת בחיים, אבל היא צוחקת עלי ואומרת שאני
ילדותי אם בשביל לגעת בחיים אני צריך בחורות אחרות. היא בטח
צודקת. היא תמיד צודקת.
בנורדאו אני חושב על היום שיהיה לי, ועל הרמזור שהאדום שלו הכי
ארוך בארץ והירוק הכי קצר.
ברוקח אני סופר כמה מכוניות עומדות ברמזור, ואם זה יותר מארבע
אני עוקף בלוי אשכול.
במגרש החנייה אני שונא את כולם. אין לי חשק לאף אחד. אין לי
כוחות לראות אנשים. כשאני מתקרב למשרד מתחילה לעבור לי ההרגשה
המעצבנת הזאת, השנאה לכולם. אז אני  עדיין רוצה אותן, את
כולן.
אנחנו כמעט ולא מזדיינים. למרות זאת אני חושב, וגם אומר לה,
שהיא הזיון הכי טוב שקיים בעולם. היא אומרת שהגיע הזמן שאני
אכיר בעובדה שכבר עברו הרבה שנים מאז שהייתי בן שמונה-עשרה,
והחשק והשיא שלי כבר הרבה מאחורי. היא, לעומת זאת (ככה היא
טוענת) מתעוררת עם הזמן והחשק שלה רק עולה. והיא צודקת.
כשהיינו קטנים זה באמת היה ההיפך.
היא לא מסכימה לי לשתות, וגם לא לעשן. היא תמיד יודעת מתי
שתיתי או עישנתי, ולא רק לפי הריח מהפה שלי. היא שואלת אותי
בכל פעם שהיא חושדת, ואני לא יכול לשקר לה, זאת אומרת - היא
תמיד תדע מתי אני משקר. ותמיד אני משקר קצת. מייפה את הכמויות
והמספרים במסגרת ההגיון, כדי שתנוח דעתה והיא תרד ממני. אם היא
מתגברת  אז היא נרגעת מהר, אבל אם היא לא נרגעת - זה אסון. היא
מתעצבנת כל כך בקלות, ולי כבר אין סבלנות וכוחות לנצח שעובר עד
שתירגע.
היא קנאית בצורה נוראית. היא נאכלת מהקינאה כמו גוף נגוע
בסרטן, וזה עושה לה דברים איומים.  
היא כמו עוגן בשבילי. היא מייצבת אותי, היא מחזיקה אותי כמו
גלגל הצלה לקליפת אגוז בים החיים. היא שומרת אותי נורמלי
ושפוי, מאזנת את הדחפים הפראיים שלי, את יצר ההרס העצמי שלי.
היא מוציאה אותי מהדכאונות האיומים והמרה השחורה, היא ממיסה
אותי עם הגוף שלה, היא כמו חוש הטעם שלי, כשאני מוכן לטרוף כל
דבר בעולם בלי להבחין בין רע לטוב. אין איש בעולם שרואה עמוק
כמוה. היא כמו יתד בבטון: מתוכננת ומקובעת, ישרה וברורה. ההיפך
ממני. כשאני נגרר בזרם, מרחיק לארצות אחרות מעבר לאוקיינוס,
בונה לי עולמות חדשים ומתמלא פנטזיות על אושר בחיקן של נשים
אחרות, אז, כשקליפת האגוז שלי מנסה להתרחק ממזח היומיום
וההרגל, העוגן שלי נתקע בחול הקרקעית. היתד מחזיקה בחבל הגרירה
שלי. היא אומרת לי להיזהר שלא אטבע, שהחבלים לא יקרעו לי
פתאום.
היא יודעת להנות מדברים שאני לא מבין אותם: היא אוהבת את
'מילכוד 22' אבל שונאת קומדיות; היא אוהבת את 'וזרח השמש' של
המינגווי בגלל מלחמות השוורים, אבל לא שמה לב לזריקו-ת וכמויות
האלכוהול שנשפכות שם בין הדפים ולא מבינה שאני רציתי להיות
כמוהם; היא מכורה לאופרות סבון דביליות שמראים בכבלים, אבל לא
מסוגלת להבין איך יכול להיות שאנשים בוגדים האחד בשני, ואני
מנסה להסביר לה את הפן האנושי שבדבר, אבל היא לא מסוגלת להבין
את זה.  
היא רגישה. היא מרגישה. היא יודעת מה קורה בי כל דקה ושנייה,
מה אני מרגיש, מה אני חושב, מה אני רוצה וכמה אני אוהב אותה.
אני תמיד מכחיש. אני לא מעיז לעמוד מולה עם כל הקריזות
המלנכוליות האלה, לתת הסברים ולהחליט החלטות, אז אני מכחיש.
פעם הייתי מאוהב בה. אני ישבתי על  רפסודה על גדת הירדן, והיא,
שנראתה כל כך מרוחקת מההמון, לא נגיעה ועם היופי הכי טהור
שאפשר לדמיין, היא באה אלי לרפסודה והתחילה איתי. הייתי ילד
מאוהב אז. כל הלילה השתוללנו יחד בשטויות.  
אחר-כך הפלגתי משם, והיא הלכה. אני כבר דגרתי על ביצי האהבה
שלנו. כשהגענו לחוף חיפשתי אותה. הלכתי חמש פעמים הלוך-חזור,
כל פעם בתירוץ אחר, רק בשביל לראות אותה. לפני שנסעתי משם
הלכתי אליה, להיפרד. היא ישבה בין העצים במטע האגוזים, עם
הרגליים מקופלות ועיניים אדומות. אני הייתי מאושר. התכופתי
אליה וחייכתי, שמתי בעדינות ידיים משוללות כוונות על הברכיים
שלה. היא עשתה תנועות קטנות עם הראש, והחיוך שלה היה עדין כל
כך, שאי אפשר היה לא להבקיע לה ביצים של אהבה. שאלתי אותה אם
היא עצובה. חשבתי שהיא תגיד לי שכן וגם תסביר למה, אבל היא רק
חייכה בעיניים אדומות ושתקה.
כשנסעתי הביתה הייתי מאושר. אחרי שבוע ביקרתי אצלה, כאילו לא
בכוונה, כאילו להגיד שלום לידידים אחרים. לפני שנסעתי חשבתי
שהיא בטח לא כל כך חכמה, אחרת למה היא כל כך שותקת וכל כך יפה
?...
באתי אליה ורציתי להיות איתה לבד ולהרגיש את העדינות שלה,
שתגיד לי דרכה דברים נוגעים עמוק ושקטים ללב, אבל לא היינו
לבד. רציתי שהיא תבוא איתי החוצה, ואני אראה לה שאני יכול
לשאול אותה כל דבר בעולם, אבל היא לא הבינה. אז היא עוד היתה
אהובה על מישהו אחר. אני שאלתי אותה למה היא היתה עצובה אז,
כשנפרדנו ליד הרפסודה, והיא לא ענתה, רק חייכה בעדינות ושתקה.
אחרי יומיים דיברתי איתה בטלפון. שוב, כאילו לא בכוונה, העברתי
לה שיחה ממישהו אחר והיא חזרה אלי. דיברנו כמעט שעתיים.
מה קרה אחר כך אני לא זוכר. מצאנו עצמנו אוהבים בזמן קצר כל
כך, כאילו הייתי חייב לנשום, כאילו עליתי מן המים, מחפש אוויר
חדש לחיים.
נסעתי אליה בלילה. היה קייץ, וחציתי עם כפכפי גומי את כל רוחב
העמק בריצה כדי להגיע אליה. שאלתי אותה איך להגיע, ביקשתי
שתדליק את האור בחדר שלה כדי שיהיה לי קל למצוא אותה, והיא
סירבה בכזה תוקף, שלא העזתי להתווכח. זאת היתה הפעם הראשונה
שהיא סירבה לי. אם הייתי רואה את הדברים חד יותר, יודע להבדיל
בין יצר לתועלת, ודאי הייתי נבהל כבר אז. אבל אני אהבתי אותה.
הייתי מאוהב.
ישבנו על הדשא בגן היפני. היא לא יצאה מגידרה כמוני, כי היא אף
פעם לא ניטרפת כמוני, ולי לא היה אכפת מכלום ואמרתי לה דברים
בלי לפחד בכלל, והיא רק ביקשה ממני חתיכת עיתון כדי שתוכל לשבת
עליו בלי ללכלך את המכנסיים החדשים שלה.
נגעתי בה. לקחתי אותה לתוך המערה ועמדנו שם והתחבקנו. אני
לקחתי את השערות שלה מהצדדים והרמתי אותן למעלה. היא נראתה כמו
מכשפה. היה לה ריח מיוחד. תמיד יש לה ריח מיוחד. לפעמים אני
מריח אותה כמו כלבלב שמנסה לזהות את הבעלים שלו, להתענג על
המוכר לו. אני מריח אותה מאחורי האזניים, בלחיים, בצוואר,
בכתף, בבטן, בכל הגוף. אני אומר לה שאין לה ריח גוף, כי תמיד
יש לה ריח בושם.
בבקרים היא לא מסכימה להתנשק איתי. היא לא רוצה שאריח סירחון
מהפה שלה, ואני מכריח אותה ומתאמץ לנשק אותה בכוונה, כשהיא
מנפנפת עם הראש לצדדים. היא לא מסכימה לי לראות אותה בקלקוליה,
בחולשות הטבעיות שלה, ואני עושה לה דווקא, כאילו מנסה לשמור לי
פינה קטנה של עליונות ויכולת שליטה על דברים שהיא עדיין לא
מסוגלת להם, אבל זה לא עושה עליה שום רושם, והיא פשוט מתעצבנת
ורוטנת ומעוותת את הפנים ולא אכפת לה כלום. אני רוצה להיכנס לה
לשרותים כשהיא מחרבנת והיא אף פעם לא מסכימה לי. אפילו לעמוד
מאחורי זכוכית החלון שבדלת היא לא מסכימה לי. לפעמים היא
מסכימה לי לראות אותה משתינה, אבל אף פעם היא לא תיתן לי לראות
אותה מנגבת. היא אומרת שאני יוצא הדופן והסוטה, והיא כמו כל
שאר האנשים בעולם, רוצה לשמור על טיפה קטנה של אינטימיות. אני
לא מבין למה היא שומרת ממני דברים נסתרים - כי בעצם כבר ראיתי
לה הכל, אז למה בשרותים זה צריך להיות שונה ?...
היא אף פעם לא מאוננת. אני כבר לא שואל אותה למה, כי היא
מתעצבנת עלי, אבל אני יודע שהיא לא. היא גם לעולם לא מזדיינת
איתי כשיש לה מחזור, למרות שאני כל כך מנסה להסביר לה שזה לא
מגעיל אותי בכלל, וכל מה שקשור בגוף שלה אני אוהב, את כל
הסירחון והלכלוך, אבל זה לא מזיז לה.
פעם היינו מזדיינים כשהיא רצתה. היום אנחנו מזדיינים רק כשאני
רוצה, וזה לא הרבה. זה כמעט בכלל לא. כשהייתי רחוק מהבית לא
היתה בי טיפת חשק, וחשבתי שכשאני אחזור זה יעבור לי, אבל זה
לא. אין לי חשק אליה, אין לי חשק לאף אחת.
היא אומרת שאולי זה שלב של התבגרות, שלב שבו הגיע הזמן שאני
אבחר בין מה טוב ומה מושך, שלא כל דבר יסנוור אותי, והטבע פשוט
דואג לי. הוא מלביש אותי בעייפות כרונית ממבטים, מראות, משיכות
מגעים, התרגשות, סבלנות ...
במערה אמרתי לה שאני רוצה לשכב איתה וחבל שאני לא יכול כי אין
לנו איפה, ורציתי שהיא תגיד שיש לנו איפה ותיקח אותי לשם
ותפשיט אותנו ויהיה שם חם וחלומי ואני ארגיש שנגעתי בחיים,
נגעתי בחלום, אבל היא רק חייכה בעדינות ושתקה.
כשבאתי אליה בפעם השלישית היא נתנה לי לקחת אותה למיטה. אני
לימדתי אותנו את הדברים שידעתי וחשבתי שהם כל מה שאפשר לדעת,
והיא ידעה דברים שכאילו לא תאמו את הריחוק וחוסר היכולת
הגופנית שהיתה לה, אז, כשרק התחלתי לאהוב אותה, כשהייתי מאוהב
בה כמו משוגע.
בסוף היא אמרה לי 'עכשיו תצא' כי כאב לה. תמיד כאב לה. אני
למדתי איך לעזור לה, להקל ממנה את הכאב, אבל אז, כשהיינו עוד
כמעט ילדים, היא לא העיזה להגיד שכואב לה, רק היתה מתחמקת מתי
שיכלה.
אני הייתי נוסע אליה כל יום רביעי בתשע בערב. הייתי לוקח את
האוטובוס האחרון מחיפה לירושלים, ובשתים עשרה בלילה הייתי מגיע
אליה. הייתי נכנס לדירה שלה בשקט, בוער  אל הגוף שלה, נכנס אל
המיטה החמה שלה, והיא היתה משתיקה אותי ומכבה אותי בכוח.
כל כך הייתי מאוהב אז, שלא שאלתי כלום ולא התלוננתי, רק כבשתי
אותי בשקט ובאהבה גדולה כל כך אליה.
אני זוכר לה את הכל עד היום, כמעט שמונה שנים אחרי זה, ועד
היום אני לא סולח לה על זה, אבל היא מזכירה לי שאני הייתי זה
שבא אליה כמעט שנתיים אחרי שנגמרה לה הסבלנות אלי והיא כבר לא
ידעה אם היא אוהבת אותי בכלל. במשך כל החודשים האלה המשכתי
לחשב מתי המחזור שלה מתחיל וניגמר, מענה את עצמי במחשבה שמישהו
אחר מתבזבז עליה, מנסה לא לחשוב עליה ומתבזבז בעצמי .
אחרי שנתיים באתי אליה פתאום. שוב  ביקשתי שתשאיר אור, ושוב
היא לא הסכימה. נכנסתי אליה לחדר, והיא באה להתיישב מולי על
הרצפה, משפילה פנים כדי שלא אראה את הפצעים שמילאו אותם. היא
הציעה שנעבור לשבת על המיטה. הסכמתי. ברגע שהתיישבנו, כאילו
מתוך חוסר משקל, נפלנו בסערת חושים, גוף ורגש נהיינו מאוהבים
עד כלות וזקנים בשנתיים. אני הייתי מאושר כשהיא אמרה שכואב לה.
רציתי לתלות על דגל את היכולת שלה לדבר על הדברים, יכולת
שהתבשלה בה ונקטפה בפעם הראשונה באותו דימדום בוקר, ולנפנף בה
מהשמיים, שיראו כולם. אני ידעתי שוודאי התאהבתי שוב בדבר
האחרון שהיה לי טוב ואמיתי. אז עוד סלחתי לה על הכל.
בבוקר אני נשארתי במיטה והיא קמה ללכת, ולפני שיצאה את הדלת
באה אלי, הושיטה יד, ואמרה לי: "תבוא אלי שוב." אני רק הסתכלתי
לה בעיניים. כשקמתי מצאתי פתק עם הוראות מדוייקות - לפתוח
חלונות, להשאיר תריס סגור, לנעול אחרי את הדלת ועם המפתח לעשות
מה שאני רוצה, כי יש לה עוד אחד. למטה היא כתבה כמו למעלה -
'תבוא אלי שוב', אבל הוסיפה - 'אם אתה רוצה'. ואני רציתי.
הייתי שוב מאוהב, הייתי שמח ורציתי רק אותה.
מאז, בבוקר, אני מתעורר צמוד לתחת שלה. מרגיש בכולה, חלק
מנשמתי וגופי, ולא מבין איך יכולתי לוותר עליה בכזאת קלות
בלילה הקודם.
זה לא הזיונים, זאת לא הנוחות, זה אפילו לא הסבל המתמשך ודיכוי
הנשמה שישפיעו עלי בבוקר. בבוקר אני חלק ממנה והיא חלק ממני,
וכל חלל שיהיה בינינו הוא פצע, וכל פצע כואב וסוחט רחמים ולא
נותן לי להשאיר אותה בלעדי ואותי בלעדיה, ומשכיח את הרצון
להמיס את דבק האהבה הזאת, להיפטר מהכל וללכת למקום בו אפשר
להיוולד מחדש ולהתאהב בה שוב כמו ילד. גם היא יודעת, שהייתי
נותן את החיים שלי בשביל לחיות רק את הבוקר, אבל הבוקר עבר
מזמן, ורק אני נשארתי בלי החיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חריצים שקטים
מתים בלילות
קרים

-החריץ המזמר


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/02 22:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן ברשאי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה