גיל 18. גיל הפכפך ומתעתע. למעשה כל השנים האחרונות היו כאלה.
נטיות מיניות משתנות ומתעצבות, לב נשבר ונחרך, מערכות יחסים עם
הורים ואחים, לימודים מפרכים, תובעניים וכהנה וכהנה.
ומעל הכל ניצב הצורך התמידי, המטריד, באושר.
ואם אני חושבת על זה, אני מאמינה שהצורך יאפיין את כל שנותיי,
עד יום מותי או יום אושרי.
על לוח ליבי חרוטים בכנות מספר שמות שלא אטרח לציין. ומדי פעם
הלוח זקוק לניקוי, מן האבק שמצטבר בחלוף הזמן.
כעת פגשתי אותך ומוזר, את אוחזת בי בזרועותיך, זה נכון ונפלא,
אבל אני רועדת מהפחד הנורא הזה מפני מה שעלול לקרות לי אם אגלה
יום אחד מי אני באמת, ופי כמה אם אגלה זאת בזכותך.
אין זה עניין של דעת הכלל אלא דעתי האישית בלבד.
האם, בכנות, אני מוכנה למערכת יחסים כזו?
ברור לי שאגיע לאותה המסקנה אליה אני מגיעה תמיד- ההתנסות אולי
מכאיבה אבל אין להימנע ממנה.
או כמו שהייתה אומרת המורה לחינוך הגופני: "זה כאב טוב,
תמשיכי".
אז אני ממשיכה ומתנסה, אלוהים יודע כמה פעמים מעדתי בהליכתי
העיוורת לעבר הלא נודע.
אין לי חרטות ואני מודה על כך.
אני חושבת שהתבגרתי כל כך לאחרונה ולמדתי המון.
עלינו להניח לעבר ואסור לנו, בתכלית האיסור, להתחרט.