אני מפליגה.
אני מפליגה בים ובמחשבות.
הים שקט וכהה, כל כך יפה.
החיים שלי לא היו שקטים מעולם, או לפחות לא לזמן הגיוני
מספיק.
אני מפליגה במחשבות על איך, ומי, ומתי, ובעיקר למה.
למה זה כואב כל כך לרצות. כלומר, דרוש הסבר- הרצון עצמו אינו
הכאב, הסבל הוא לא לקבל לעולם את הדברים שאני רוצה יותר מכל.
אני יושבת על הסיפון, מביטה בעיניים יפות עצומות, בפני מלאך
מקסים. הרצון הגדול ביותר הוא להיות בזרועות המלאך הזה אבל...
הוא רוצה אותך. כמו כל אחד לאחרונה.
אני כמעט בוכה אבל לא מרשה לעצמי. אני מתרחקת למקרה שהבכי
ינצח.
אתה חכם, ומעניין, וסקסי, וכל כך יפה, ואני רוצה לנשק אותך.
אבל אתה רוצה אותה. והיא רוצה אותך. ואין לי מה לעשות בנוגע
לזה.
אבל למה זה כל כך כואב?
אני בקושי מכירה אותך הרי- או שבעצם בכלל לא מכירה אותך. אבל
זה כואב. אני לא יודעת אם זה בגלל שזה אתה או שזה בגלל שזה
תמיד קורה.
זה נורא קשה, אתה יודע? לא לדעת איך זה להיות במערכת יחסים
נורמלית שנמשכת יותר מחודש (ושבוע). לא לחוות את הדברים
הנפלאים שיש לאהבה להציע. לא לדעת את משמעות המילה
"זוגיות".
את לפעמים אומרת שאני שותה יותר מדי.
אני מנסה לשכוח. לברוח מכל הכאב הזה שיש בי ולהיפטר ממנו, גם
אם לזמן קצר. האלכוהול מקהה מעט את הכאב אבל לא מעלים אותו,
ובבוקר שאחרי אני תמיד מתעוררת עם השבר הזה.
זה כואב. אם הייתי יכולה לתאר את התחושה במילים הייתי עושה את
זה, אבל אני לא מצליחה.
אמרת שבחורות רוצות בחורים שיהיו רעים אליהן. אני חושבת שאתה
רוצה בחורות שרוצות בחורים שיהיו רעים אליהן. וכמוך כל הבחורים
הטובים. ולכן אני לעולם לא אמצא מישהו. כי אני רוצה בחור שיהיה
טוב אלי, באופן שודאי יפתיע אותך, אבל... אתה יודע את מי
הבחורים הטובים רוצים.

             בעיה.

בדידות היא בעיה ואני בודדה.
אני מפליגה.
אני מפליגה בים של כאב, סבל, בדידות, עצב, דמעות, בחורים רעים,
בחורים טובים, בחורים שאני רוצה (ולא רוצים אותי), כתיבה
וידיעה מרה שלא מצפה לי אהבה בהמשך הדרך.
אני מפליגה בים מזוהם.