בדירה קטנה בלב רמת גן. מעל המכולת של ציון, עומד לו בניין,
ספק עומד ספק מתפורר, אבל עד הודעה חדשה, הוא שם. בבניין הזה,
גר גורי. החיים של גורי מתנהלים ע"פ כמות המחשבות האנפנטיליות
שעולות לו בראש באותו יום, ככול שהוא חושב יותר, כך גדלים
סיכוייו למות.
  הרעיון הטוב ביותר שהיה לגורי באותו שבוע, הוא מסיבת טרום
ההשתמטות שלו מצה"ל. (כמובן על פרופיל 21- בעיות נפשיות בלתי
ניתנות לאיבחון).
  אני ודור, הגענו ביחד. לפעמים יכולתי להרוג את גורי על
השטויות שהוא עושה, טוחן חומר בלי לדפוק חשבון , עד שבשלב
מסוים, הוא כבר לא יודע מאיזה חור בגוף הוא צריך להכניס אותו.
  כשנמאס לי לראות אותו, ביקשתי מדור שנזוז הביתה, הוא מצידו
נהנה לצחוק על חבר שלו, ובצדק, מה איכפת לו, הוא יגע הביתה
לתוך המיטה של חברה שלו ומשם החיים נראים ורודים מאוד, גורי
לעומתו, כבר שכח איך ניראת זיקפה.
  התעצבנתי, ותוך שלש שניות מצאתי את עצמי עומדת מתחת למכולת
של ציון, חושבת מה לעשות, כסף כמובן אין כשצריך, ונשארה רק
השעה המאיימת ובחורה לבדה. זה מסכם הכל, "אונס לפנות בוקר",
כבר יכולתי לראות את הכותרת בעמוד השער של ידיעות.
  הכעס בי היה כל כך גדול ,שאפילו מהאונס לא היה אכפת לי, כי
ידעתי עד כמה חזקה אני הופכת להיות כשאני כועסת על דור, האנס
היה יוצא המנוצל, ומבקש רחמים.
   אז מה יש לי כאן, אנס להרוג, חבר גם כן...ובעצם גם לגורי
מגיעה ירייה או שתיים, הרי בסופו של דבר זה הכל בגללו . עם כל
כך הרבה מוות צריך לפתח טכניקות שונות ,כדי שנוכל להרוג את
כולם וכל אחד יקבל את גורם ההפתעה שלו. איזה השקעה, כמה זמן
ואנרגיה... לא עדיף להרוויח מיזה כסף..?..
  עדיף!..בטח עדיף, אז פתחתי לי בית ספר להריגת אנשים שמגיע
להם למות כי אני אמרתי  ככה.
 התחלתי לפתח שיטות לוחמה, מחזיקי מפתחות עם שליפת סכין
אוטומטית, בעיטות מלווות בצרחות שגורמות להתחרשות ועוד דברים
קטלניים נוספים, כי אחרי הכל, למה שרק אני אסבול.
  הבית ספר הצליח מאד טוב בהתחלה, עד שגילה אותו שופט זוטר,
שלאחר שאיימתי להרוג אותו אם הוא יתערב לי בפרנסה, הוא סגר לי
ת' בית ספר.
 ומה בסך הכל עשיתי, כלכלתי את עצמי בתבונה, בסופו של דבר אין
אלוהים וכולנו נמות. אז מה זה משנה באיזו דרך, תאונה, רצח,
שיבה טובה. בסוף הכל מסתכם באותו דבר- גוף חסר חיים, נרקב
באדמה שנרטבת מדמעות של אנשים מוכרים, מוכרים פחות  ובלתי
נתנים לזיהוי.
 עכשיו כשאני בתוך סורגים יש לי זמן לכתוב את הסיפור ולהבין
את עצמי. העולם נראה פתאום פחות ברור ממה שהיה קודם. פסים
שחורים מטשטשים אותו קצת. מעניין מתי הם יעלמו...