אני הולך עכשיו ברחוב הזה של היהודים, נו איך קוראים אותו,
קינג-ג'ורג', קינג-ג'ורג'.
אני הולך ואיך אומרים, מרגיש ממש דז'ה-וו. כאילו שהלכתי פה
פעם, כשהייתי עוד צעיר, כשהייתי עוד במחתרת.
הכל מוכר לי. כל המכוניות והאוטובוסים והאנשים הצבעוניים
שמחופשים לכל מיני חיות ולכל מיני סוגים של אנשים. והנה ברק,
והנה קלינטון, והנה גם הראיס, ומלכת אסתר, ומרדכי היהודי.
אני הולך והולך ומתקרב לצומת שגם היא ממש מוכרת לי, נו הצומת
הזאת שבין רחוב דיזנגוף לבין רחוב קינג-ג'ורג', איפה שיש את
בנק לאומי וממול את בנק הפועלים. מרחוק אני יכול לראות שהאור
ברמזור ירוק, אני מתקדם יותר מהר ויותר מהר, אבל לא יותר מדי
מהר, כדי שהיהודים לא יחשדו בי. ואז אדום.
לידי ברמזור עומדות אמא עם שתי הבנות הקטנות שלה. היא מחזיקה
להן חזק-חזק ביד. יד לכל בת שלה, ושלושתן עומדות דרוכות ומחכות
לאור הירוק. האמא לובשת שמלה לבנה ארוכה והבנות שלה לובשות
שמלות מיני שחורות ומבריקות. אחת מהן אוחזת חוט שבקצה שלו
מתנופף בלון אדום והשנייה אוחזת חוט שבקצה שלו מתנופף בלון
ירוק.
ואני זוכר את הרגע הזה, את הבלונים שמתנופפים בשמיים בצבעי
ירוק ואדום, את צבעי השמלות שלהן הלבן והשחור, כי פתאום אני
קולט למה הן התחפשו.
הן התחפשו לדגל שלנו, לדגל של פלסטין. ואז,
ואז פתאום,
פתאום נקרע לי עור התוף, פתאום נכנסות לי כדוריות פלדה חלודות
לכל הגוף, פתאום מתחילה לבעור לי החולצה המפוספסת והגופיה
הלבנה עם הכתמים של החומוס, ובוער לי הגב והעצמות והכליות
והלב, ואת כל זה אני יכול לראות מלמעלה בזמן שהראש שלי
בתנועה, מרחף מעל הגוף שלי ומעל דיזנגוף ונוחת ליד הבנק של
הפועלים, נשען על הקיר של הבנק ראשון בתור לכספומט.
ואז שקט.
אני מזיז את העיניים שלי ימינה ושמאלה, מסתכל על כל הידיים
והרגליים והראשים של היהודים שמפוזרים סביבי. עושה מין סיבוב
פרידה כזה ונפרד גם מכל הכליות והלבבות שלהם, מכל הפרצופים,
האמיתיים, המחופשים. נפרד מכל החלומות שלהם, מכל האכזבות
והכשלונות שלי. מחייך לעצמי בסיפוק, ומודה לאמא שלי ולאללא
שהביאו אותי עד הלום, ואז
ואז, רגע לפני שאני עוצם את העיניים שלי לנצח ועולה לשמיים,
לאללא ולכל החברים שלי, אני יכול לראות שני בלונים. אחד ירוק
והשני אדום, עפים להם ככה למעלה בשמיים. החוטים שלהם כרוכים
יחד עם עוד פיסת בד לבנה ושתי פיסות בד שחורות-מבהיקות, והם
עולים כולם ביחד אל העננים ואל אללא ויוצרים את הדגל הכי יפה
בעולם.
יא-אללא שלי, איזה יופי.
יא-אלללללא.
אני יושב באוטובוס
(ד: מומנט)
|
