הנה הם עוצרים אותם. והם בסך הכל נערים, ילדים. שלושה נערים,
בני חמש עשרה, לא יותר. רזים כאלה- איפה יחביאו על עצמם נשק?
ובכל זאת, אחד מהם נלקח אל מאחורי הג'יפ. אני עוצרת את נשימתי-
רק שלא ירביצו לו, שלא יגעו בו. באותו הזמן, השניים האחרים
נבדקים בקפדנות- מוציאים תעודות, ונערך עליהם חיפוש מהרגליים
ועד הצוואר. ולא חיפוש אחד- אלא שניים. הגבוה שבין השניים,
וכנראה המבוגר יותר, מחווה תנועות מתנצלות, מתרפסות. מסכן, אני
חושבת לי. הנער השלישי חוזר מאחורי הג'יפ, לא נראה שהכו אותו-
אבל החיפוש שערכו עליו היה כנראה מקיף במיוחד, הוא מכניס את
החולצה חזרה לתוך המכנסיים ומסדר את הלבוש שלו בחזרה. הלב שלי
קופא מבפנים, אני בהלם. מקווה שסוף סוף יתנו לשלושת הנערים
להמשיך בדרכם. החיילים, חמישה נראה לי, עומדים מסביב לשלושה.
הם מבליטים את חזיהם, מתנפחים למול הנערים. מלים אחרונות...
ומה יש להם שם לדבר כבר? הנערים משוחררים ללכת. הם מתרחקים
מהג'יפ הצבאי בצעדים מהירים, אבל הראשים שלהם נעוצים במדרכה
שמתחתם, והכתפיים שלהם שמוטות.


יום שמש, סוף הקיץ. אני וחברתי הטובה הולכות ברחוב, אוכלות
ארטיק. אנחנו עוצרות שניה, צוחקות, היא מסדרת משהו בתיק הקטן
שלה. ופתאום- בום. שלוש מחשבות טסות אצלי בראש: זה חלום, זה
מטוס, זה פיגוע. איך קלטתי- אני לא יודעת. הפיצוץ החריש אותי,
ואני השתופפתי על הריצפה בגלל ההדף, מנסה לשמור שלא אעוף. מבטי
ההמום נתקל במבטה של חברתי, משתופפת גם היא באותה תנוחה,
ואומרת: "אני לא מאמינה שזה קורה לי". ומי היה מאמין באמת.
התמונה הבאה שחקוקה בראשי, היא פטרית אש ענקית המתמרת למול
עיני. זה היה הפיצוץ השלישי, זה שבו אני נפצעת. אני נשרפת, שני
מסמרים חודרים לידי. אני לא יכולה לשמוע כלום, פתאום העולם שקט
נורא- רק אני קיימת, אני והצרחות שלי. עד שמישהו מכניס אותי
ואת חברתי ההמומה לתוך חנות. פתאום אני קולטת את פרצופי באחת
המראות- השיער שלי שרוף ועומד, והפנים שלי מלאות בחלקיקים
משונים. באופן הגרוטסקי ביותר שניתן לדמיין- אני צוחקת. מה
לעשות, המראה הזה מצחיק אותי. אני וחברתי יוצאות מהחנות חזרה
לרחוב. גושי בשר מפוזרים, נעליים, רגל. אנחנו יורדות לאיטנו
ברחוב, אני מחזיקה את ידי המדממת, והכאב מוחשי ופועם בבשרי.
הכוויות גורמות לי לסלוד מאורה של השמש- ואני משתוקקת לצל.
אנחנו מגיעות לאמבולנס. אנחנו עולות. אני מגיעה לבית חולים.
אני נרדמת.