יבוא היום של המלאכים. וכשהוא יבוא והכל יפתח יגלו את כל
סודותינו הכמוסים. לא נעיז להביט אחד לשני בעיניים. עד שיבוא
אנחנו עסוקים בלחלום. וחולמים על כל דבר טוב אבל תמיד כשאנחנו
מגיעים לאיזור סוף החלום אנחנו מאבדים את הקשר ובורחים חזרה
למציאות כי יותר נוח לסבול. השמחה תחכה, בשבילה יש סיפורי
אגדות וגם אנחנו היינו פעם ילדים. כשיבוא היום של המלאכים, אם
יבוא, נצא מהבתים ונריע כשאפילו לא נדע על מה אנחנו מריעים.
ולמה לעזאזל כולם שמחים. נקנה לעצמנו חלקת קבר ונשב מולה עם
פרח ביד שותקים. ככה תמיד יהיה לנו לאן לברוח כשיהיהו לנו
סיוטים ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל להספיד. אבל המלאכים טובים
והם עטופים בלבן. הם שם כדי לתת לנו יד, לה אנחנו כל כך
זקוקים. זה לא עיניין של דיכאון זה רק בצורה של הזוית ראיה.
היא די מעוות אני מודה אבל היא שלי ואני גאה בה. אני אשמור
עליה גם אם הכנורות ינגנו והמלאכים יעופו מסביב לראש שלי
וישירו לי שיר על ילד קטן שאיבד משהו מעצמו בדרך אל האור
הסופי, הלבן. תדברו עלי אבל לא איתי כי אני בורח שרוי בחלום
בלי מציאות להתעורר אליה. העולם יפה אז מתאבדים. מי ראוי לחיות
כאן, פשוט אין אף אחד טהור. עד שיגיעו המלאכים עדיין יש אצלי
תקווה, איפה שהוא בין היאוש לאובדן החושים, כשהם יבואו אני
אאבד גם את זה. זה לא סוף העולם זה רק קץ האנושות ואני לא יודע
אם לחשוש או לקוות. אני ממריא, שליח של ועדת הקבלה, ללחוץ
למלאכים את היד ולהזמין אותם לישון אצלי, בחדר האינטימי שלי.
אז אני אאבד את השריד האחרון לשפיותי. זה נראה לי הדבר הטוב
היחיד שיש בכל הזה. לא לראות ולאבד תחושה. אני משתגע? יבוא
היום של המלאכים בזה אני בטוח. וזה הדבר היחיד שנותן לי תחושת
ביטחון ואם זה אני הולך לישון בלילה ומתעורר בבוקר כשצריך.
יבוא היום של המלאכים ואז נראה מי באמת היה אמיתי מתחת למסך
העשן המתפוגג. על גג ביתי אני יושב ומחכה, מחפש סימן בשמיים.
יבוא היום של המלאכים, מתישהו.