שלום, אני גליה. בעצם אני גלינה, אבל אני יותר אוהבת את השם
גליה, כי זה כמו הגל של אלוהים. חבל שהחברה תופסת את השם גליה
כשם של בת, אחרת הייתי נותנת אותו לאחי. הייתי הלכת איתו
למשרד-הפנים ומשנה את השם שלו מיורי לגליה... אני לא חושבת
שהיה לו אכפת. ואחי באמת היה פעם גליה, הגל של אלוהים. הוא
היה... הוא היה ממש כמו גל, כזה אחד שמוביל, וכולם הולכים
אחריו. רק חבל שהוא נסחף. בסוף, אתם יודעים, כל גל צעיר
וחסר-ניסיון נסחף למערבולת. ומערבולות זה דבר מגעיל. במערבולת,
הגלים כבר לא שולטים. רק המערבולת שולטת עליהם והם נסחפים, והם
מפסיקים להיות גלים. אח שלי הפסיק להיות גל, הוא הפך להיות זה
שנסחף בזרם. בלי שליטה, לאן שזה יקח אותו. אני חשבתי פעם, סתם,
אחרי שראיתי איזה מערבולת בסרט, איך זה נגמר. סתם תהיתי, מה
קורה לה, למערבולת, אחרי שהיא נגמרת. ועכשיו אני יודעת. אחי
הביא לי את התובנה הזאת: כשהמערבולת נגמרת, המים שסחפו את הכל
ממשיכים להיות מים, כמו שהם היו פעם מים, ומי שנסחף איתם... מי
שנסחף שוקע לקרקעית הים. הוא שוקע לקרקעית, איפה שנמצאים כל
הדברים האחרים ששקעו: גופות חצי-רקובות של דגים, פסולת...
הרעלים שבתוך השתן של הילדים הקטנים שהאמהות שלהם לא לימדו
אותם לא לעשות פיפי בים... כל זה. ועכשיו גם הוא שם. ואני לא
הולכת לפגוש אותו או לראות אותו, למרות שאני יודעת איפה הוא...
בערך. אבל עדיין- אם הייתי רוצה הייתי מוצאת אותו. אבל אני לא
רוצה. כי אני לא רוצה לראות את הקרקעית הזאת, זה מפחיד אותי.
ואני לא רוצה לראות אותו שם, עטוף בכל החרא הזאת. גם זה מפחיד
אותי. יותר מזה- אני רוצה לזכור אותו כמו שהוא היה, כמו שהוא
באמת: נער חמוד, אחד כזה שמנהיג את כולם, תמיד מוקף בחברים...
הטלפון תמיד מצלצל, קולות של בנות מבקשים לדבר עם יורי.
תלמיד... היה משתדל. לא תמיד הצליח לו, אבל השתדל. ותמיד היה
נכון לעבודה קשה, תמיד היה עוזר לאמא. והיא הייתה מספרת
שכשהתחתנה עם אבא הוא בכלל לא מחה, לא אמר כלום. הוא ואבא שלי
היו סיפור אהבה ממבט ראשון, ככה הייתה אומרת. וכשהייתה בהריון
איתי, זה עוד היה שם- ברוסיה הרחוקה- הוא היה תמיד מחזיק לה את
היד כשהיו הולכים ברחוב כדי שלא תתחלק על השלג והקרח שכיסו את
המדרכות. עכשיו היא כבר מספרת פחות. אני רוצה לזכור אותו כילד
שלמרות כל הקשיים, הצליח בסופו-של-דבר להשתלב בישראל, למצוא
לעצמו חברים. נכון שהיה לו קשה, נכון שבהתחלה, הוא נחשף
לבדידות כזאת... בדידות שמעולם לא היה רגיל אליה- אבל בסוף הוא
מצא! בסוף הוא הצליח למצוא את החברה' שלו, ועל זה אני גאה בו.
וככה אני רוצה לזכור אותו. לא רוצה להיזכר בדברים אחרים. לא
רוצה לזכור איך פתאום הוא התחיל להתנהג מוזר. ולא רוצה לזכור
איך לאט לאט, אבל בעקביות, הוא התחיל לריב עם אמא. ופעם אפילו
ניסה להרים עליה יד, אבל אבא לא נתן לו. והוא התעצבן והלך. וזה
היה הלילה הראשון שבו הוא לא חזר הביתה. ואני הייתי די קטנה
אז, לא הבנתי על מה הם רבים. ואח"כ... פעם באו אלינו אורחים.
אמא בישלה, עשתה כמה סלטים, אפתה עוגה... וכשבאתי להגיש אותה
לאורחים לא מצאתי את הכפיות. הכפיות היפות האלה, עם הגימור של
הזהב... שאלתי את אמא איפה הן והיא אמרה שהיא לא יודעת. חיפשתי
קצת, ובסוף אמא אמרה שלא נורא, האורחים יאכלו את העוגה עם
מזלגות. והם אכלו. וגם אנחנו, והיינו עתידים לאכול עוד הרבה
במזלגות. ויורי כבר לא היה הרבה בבית. וכשהיה בא היה מתפרע,
ורב עם אמא, ולאבא הוא בכלל לא היה מתייחס והיה מכנה אותו
בשמות, כמו שאף-פעם לא שמעתי... ואני? תשכחו ממני. פעם הייתי
גליה, אחותו... הוא אהב אותי. אני זוכרת את זה, אני רוצה לזכור
את זה... עכשיו הוא היה בא בשביל... עכשיו אני יודעת שזה היה
כסף, אז לא ידעתי. פעם חברה הזמינה אותי למסיבה. שמחתי מאוד,
הלכתי לקנות לה מתנה... ביום המסיבה, חיפשתי בארון את השמלה
הצהובה החדשה שלי. אמא קנתה לי אותה רק לפני כמה שבועות, לבשתי
אותה רק פעם אחת, לחתונה של בת-דודה... לא מצאתי אותה בארון.
חיפשתי, חיפשתי... חיפשתי גם בארון של אמא ואבא, בארון הכביסה,
בארונות המטבח... שאלתי את אמא אם היא ראתה אותה... היא הייתה
עצובה מאוד כשאמרה לי שלא. ויותר לא ראיתי את השמלה הזאת. אז
כבר ידעתי שמשהו קרה ליורי. וגם אבא היה עצוב מאוד עכשיו, הוא
היה עצבני מאוד... אף-פעם לא ראיתי אותו ככה. וכששיחקתי יום
אחד בברביות שלי, שמתי לב שחלק מהבגדים שלהן נעלמו... אחרי כמה
ימים שיחקתי שוב, ואז לא מצאתי... אני חיפשתי וחיפשתי אבל לא
מצאתי את אזמרלדה, הברבית הכי אהובה עלי. הייתה. והוא ידע שהיא
הייתה. מאז לא נגעתי בהן יותר. השיא של זה היה, כשבאיזשהו יום
נכנסתי לחדר שלי וראיתי שהמחשב חסר. פשוט יצאתי מהחדר והתקשרתי
לאמא לעבודה. היא אמרה לי ללכת לחברה. הלכתי לאירה ונשארתי
אצלה עד הערב. אמא באה לקחת אותי וכשבאנו הביתה אבא היה שם עם
השוטרים... עכשיו אני כבר יודעת שזאת לא הייתה הפעם הראשונה
שהם קראו למשטרה. הם לא רצו להתלונן על הבן שלהם, באמת שלא,
אבל... כשנעלמו 1,200 שקלים במזומן שאבא הוציא מהבנק כדי לקנות
לאמא תכשיט ליום-הולדתה הם כבר לא יכלו לשתוק. ובמשטרה כבר
ידעו, גם בצבא... ביטלו לו את השירות. ראיתי אותו רק עוד פעם
אחת. זה היה אחרי שלאבא היה השבץ. הוא כנראה שמע על זה, ובא
הביתה. הוא לא היה הוא עצמו... אני עדיין מסרבת להאמין שזה היה
הוא, יורי שלי. זה לא היה הוא, פשוט לא. הוא בא והתחיל שוב
לריב עם אמא, והוא ניסה לתלוש לה את הטבעת מהאצבע... ואבא כבר
היה אחרי השבץ שלו, הוא לא יכל לעשות כלום. יורי הלך בסוף,
כשבידו הטבעת, השרשרת, ועוד  150 שקלים. וזאת הייתה הפעם
האחרונה שראיתי אותו. אחרי זה אמא הלכה למשטרה, שוב, והם
הוציאו נגדו צו הרחקה. עכשיו הוא לא מתקרב לבית. ו... אני לא
יודעת איפה בדיוק הוא גר, אבל אני לא חושבת שיש לו בדיוק בית.
בטח הוא גם ברחוב, אולי פה בעיר או בעיר אחרת- בטח במרכז הארץ,
בטח בת"א- עם כל המסוממים. ואני לא רוצה לראות אותו, אני לא
רוצה לפגוש אותו, אני לא רוצה להיתקל בו במקרה ברחוב... לפעמים
אני חושבת- אולי זה באשמתי? אולי החיים שלו לא היו טובים כי
אני עצבנתי אותו? אולי סתם כי אני נולדתי? אולי הוא ראה איך
אני משתלבת טוב בחברה והוא לא הצליח וזה מירמר אותו? אני לא
יודעת. אבל אחרי שאבא קיבל את השבץ שלו הפסקתי להרגיש אשמה.
עכשיו גם אני סובלת, כאילו קודם לא סבלתי. ועדיין אין לי מחשב,
וההורים של אירה לא מסכימים לי לבוא אליה לעשות עבודות מביה"ס.
אני גם לא בטוחה שהיא רוצה. ולפעמים, בלילות גשומים, אני חושבת
איפה הוא... תוהה מה הוא עושה, איפה הוא, אם לא קר לו... פעם,
בערב פסח אצל הדודה אלה, סתם חשבתי מה הוא עושה, איך הוא מציין
את החג הזה, אם בכלל... בטח הוא והחברים הנרקומנים שלו לוקחים
עוד מנה, לכבוד החג... והאמת היא שלא אכפת לי כבר. זה כאב מדי
כשהיה לי אכפת. אני רק יודעת שפעם הוא היה גל, אז הוא נסחף
למערבולת... ועכשיו הוא שקע. עכשיו, הוא בקרקעית, עם כל החרא.
והוא שם, והוא נרקב... ועכשיו הוא בעצמו חרא.