רציתי לשאול אותו איך זה שיש לו מהכל אבל בעצם אין לו כלום.
אבל לא שאלתי ובכל זאת הוא ענה לי ואני לא שמעתי את התשובה שלו
כי בדיוק היא עברה ברחוב והסתכלתי אחריה ורציתי אותה ושכחתי
שיש אחת שאוהבת אותי ושאני חושב שאני אוהב אותה. אחרי שהיא
עברה נזכרתי שהוא ענה לי ולא שמעתי. חבל שלא שמעתי את התשובה
שלו כי זה מוזר לי שיכול להיות בנאדם שיש לו מזה אבל כל כך אין
לו. לי, אני יודע, זה אף פעם לא יקרה.

זה לא שהיא לא יפה, היא יפה, אבל לא. זה לא שלא אהבתי אותה כי
מאוד אהבתי אותה אבל גם לא כל כך.

פגשתי אותו שוב וכבר עברו כמה ימים. הייתי חייב להבין איך הוא
ויתר על הכל והוא ענה שהוא על ויתר הכל בשביל להינות מהכלום
ולא יכולתי להבין. איך שבן אדם שחי כמו נווד יכול להגיד שהוא
נהנה מהלחיות הזה. הוא ויתר על הכל מרצונו החופשי ואני נכנעתי
לחוסר הבנה. הוא לא עזר לי להגיע לתשובה וככה נפרדתי ממנו בפעם
השניה. הוא עמד בין היונים בכיכר וחייך. פשוט חייך.

כשנפרדנו זה היה הכי הגיוני. אני, אבל, לא רציתי הגיון. היא
אמרה יפה שלום ונתנה לי נשיקה קטנה על הלחי. נשיקה של בהצלחה
ואני מקווה שיהיה לך טוב. טוב בלעדי.

הוא מצא אותי בפעם השלישית. התיישב לידי על הספסל והושיט לי
סיגריה. עדיין אותו חיוך והוא לא מבין שהעולם מת? לפעמים צריך
לוותר על דברים כי שוכחים כבר כמה הם מדהימים. הבטתי בו ולא
רציתי להבין מה הוא אמר לי. ידעתי שהוא צודק. תמיד האחרים
צודקים ואני טועה. רק שהפעם גם אני ידעתי כבר הרבה קודם שזה
ככה. הייתי חייב להסכים. משלימים עם דברים, מבינים אותם. תחייך
הוא אמר לי. זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך.