רדפתי אחריו עם המספריים בכל הבית, החוצה אל השביל, לאורך
השדרה ולתוך החורשה. צרחתי שיחכה, שיתן לי הזדמנות. צעקתי
אחריו כמה קללות עסיסיות, כמו שעושים כשנגמרות המלים. נעמדתי
במקום והתחלתי לצרוח. הוא נעצר.
הוא חשב שהשתגעתי. משכתי לעצמי בשערות וקרעתי לעצמי את החולצה
ולקח לו המון זמן לתפוס אותי בידיים הענקיות שלו, נסיון לחבק
ולהרגיע אותי.
הוא קיבל שריטה בפנים מהמספריים בקו מאוזן, לאורך הלחי, ממש
כאילו ששירטטו אותו עם סרגל.
למה אתה לא מסכים לי?!! למה?!! התנפלתי עליו והכיתי אותו והוא
נפל על הארץ. הרמתי את המספריים ודחפתי אותן לתוך היד שלו.
בבקשה... אחת קטנה... תעשה מתחת לבגדים שלא יראו. התחננתי
והקול שלי נשבר, אבל אחרי אתמול דמעות כבר לא נשארו לי. נשארתי
מיובשת. אמרתי לו שהוא לא הוגן. שאם אתמול נתתי לו לשתות את
הדמעות שלי הוא חייב לעזור לי עם הדם.
רציתי שהוא יאכל חתיכה מהצוואר שלי. הוא אמר שהוא לא מתקרב
לדברים האלה.
רציתי שהוא יחרוט לי על הבטן עם המספריים. התחלתי עוד פעם
להשתולל וחתכתי אותו שוב, בטעות. הוא אפילו לא הסתכל. תפסתי
בכוח את היד שלו במקום של החתך, איפה שקוראים "הבית שחי של
המרפק" וניסיתי למצוץ את הדם. הוא העיף אותי ממנו בבעיטה.
נשארו לו שם הסימנים של הציפרניים שלי. הוא אמר לי שהשתגעתי,
שהוא לא מכיר אותי יותר, ואז, בלחש, הוא גם אמר שהוא מפחד.
האישונים שלו היו ענקיים פתאום, ואני לקחתי צעד אחורה כי פחדתי
לטבוע בהם.
הסתכלתי עליו וראיתי שהוא כולו חבול ומוכה, ירד לו דם מהחתכים
בלחי וביד והוא היה מלוכלך מהעפר. לא הבנתי את המבט בעיניים
שלו. הוא אמר שהוא עייף. שקשה לו והוא כבר לא יודע מה לעשות
איתי.
אמרתי שאני יודעת מה הוא יכול לעשות איתי, וראיתי שהוא קצת
מחייך.
"אבל תשטוף את הידיים קודם".