זה היה מהיר אבל כל כך איטי שבא להשתגע. רק נכנס כבר יצא. כמו
גנב בלילה. אולי זה יהפוך לילד בסוף ואולי לא. בכל מקרה אני לא
קיויתי לשום דבר. כי כשמקווים הכל יוצא הפוך. נכון, בשבילו זה
היה רק זיון של שיעמום או הקדמה לסיגריה של אחרי, אבל אם יבוא
הילד אז כל זה יהיה שווה. הסתובבתי על הצד, מקווה שיפריע לו
לראות את הגב שלי אבל הוא קם להשתין. גם בלי לנסות הוא מנצח.
הוא בטח גם ישתין על המכסה. לפחות יש לי חלון מול הדמעות ואולי
יפול כוכב. זה בטח לא יקרה כי כשאני רוצה אז אני יכולה לשכוח
מזה. זה תמיד היה ככה. בטח לא הייתי בסדר בתור ילדה. ואם יהיה
לי ילד משלי? כמה אהבה אני יכולה לתת. אני אסדר לו את החדר,
אני אקנה לו צעצועים. הוא חוזר למיטה והשמיכה עוברת לצד שלו.
אני נישארת מקופלת, לא מכוסה, ככה חשופה לכולם ואני מתביישת
לזוז. אסור לקוות אבל אולי באמת יבוא ילד, דברים כאלה קורים,
אולי לא לי אבל הם קורים. אני יכולה ממש לדמיין את הילד שלי,
שיער פרוע רץ בין השיחים, רץ אלי. חיוך קטן, זה כיף לחייך, גם
לחלום, אבל לחלום אסור כי כשחולמים אז הכל נשאר בחלום כי אף
פעם אי אפשר להגשים חלום. חולמים רק כדי שנוכל לשקר לעצמנו,
להשלות את עצמנו שיש לנו סיכוי ואין. סיכוי יש רק למי שהוא לא
אני. רק למי שרואים בחוץ. בטח בגלל זה אני שוכבת ערומה ומקופלת
על פחות מחצי מיטה זה בגלל שחלמתי. כל הילדות שלי חלמתי והנה
עכשיו.. אסור היה לי לחלום, אם יצא לי ילד אני אלמד אותו
מישהוא קטן שאסור לו לחלום. כי בסוף הוא בטח יצא כמו זה. זה
ששוכב עכשיו לידי ועושה את עצמו ישן. גם הוא בטח חלם כשהוא היה
קטן. בגלל זה גם הוא כאן. בגלל זה כל כך שקט וקר כאן. והוא
עושה את עצמו ישן ובעצם הוא בוכה. בוכה על החיים האלה שלו
שהלכו לו לאיבוד, אולי, רק אולי הוא בוכה גם עלי.. למחות את
הדמעות. כמה אני אוהבת אותו.