זה מוזר שהזמן ממשיך לזחול בקצב קבוע, למרות כל התלאות שהאדם
עובר.
זה מוזר שאי אפשר לעצור לרגע לנוח, לצאת לרגע מהמשחק המטורף
הזה ולהשקיף מהצד, לנסות להבין את מה שקרה, את התכנון הלא
הגיוני של סדר החיים, שיוצר המשחק הזה ראה לנכון לתכנן.
זה מוזר שאני ממשיך לחיות כרגיל כאילו כלום לא קרה, עושה את
הדברים שעשיתי לפני באותה הדרך ואותה הצורה ורק מדי פעם תופס
את עצמי ונזכר, בוהה בשמים לרגע, מכווץ שפתיים, נאנח וממשיך.
זה מוזר שדברים תופסים פתאום משמעות אחרת. ששירים, תמונות,
מציפים פתאום גלים של זיכרונות, שלילות לבנים נמשכים אל תוך
הנצח, שחלומות בהולים הופכים לרגעי נוסטלגיה מתוקים ולרצון עז
להמשיך ולישון לנצח.
זה מוזר שהעולם עוד סובב סביב צירו, שאנשים עוד חיים את חייהם
כשמסביב חיים שלמים מתמוססים לעולמות רקובים, ציפורים לא
מוצאות מקום לחניה בנדודיהן, ילדים מפסיקים לצאת החוצה לשחק
ומנסים לחפש לעצמם סיבות להמשיך לחיות.
                                     

זה מוזר שהרחוב כבר לא כל-כך מוכר, שהעלים שנושרים בשדירה כבר
לא מחממים את הלב, שכבר אין קולות צחוק בצהריים, הבתים הישנים
מפנים את מקומם לרבי קומות, גן הילדים הישן עומד נטוש וחלוד,
על חנות הכתיבה שליד בית הספר תלוי שלט למכירה, הדוור המוכר
והאהוב על האופניים פינה מקומו לילד חצוף עם אופנוע ורק המכולת
הישנה עם המוכר הרומני הישיש עוד מזכירה את הבית.
זה מוזר שכולנו גדלנו פתאום, שהבית הפך למקום מקלט מהמדים
בסופי שבוע, שהיציאות המשותפות בשישי בערב הופכות לשיחות על מה
שהיה ואיך שהיינו, שכבר לא משחקים כדורגל בשישי כי רוצים קצת
זמן עם החברה, שכולנו נמצאים ביחד רק בתמונות על הקיר ובקלטות
הוידאו ההולכות ונשחקות.
זה מוזר שבית העלמין הקטן הפך למקום שבורחים אליו כשרוצים לדבר
איתך קצת, לספר לך איזה סיפור חדש על אחד מהחברה, לשתף באיזו
מחשבה שמציקה, או סתם לשבת קצת על גדר האבנים, לנקות את החול
מסביב לקבר, לקרוא שוב ושוב את הכתובת שעל המציבה ולקוות כל-כך
לשמוע את קולך בראשי.
זה מוזר שהכל המשיך בדיוק מאיפה שהפסיק, רק עם משהו חסר
באמצע.
זה מוזר שאנחנו עוד צוחקים ובוכים ואתה לא כאן לצחוק איתנו או
לנסות לעודד.
זה מוזר שמכל האנשים שאני מכיר דווקא אתה נהרגת.
זה פשוט מוזר...