יש רוח. אין רוח. יש רוח. אין רוח. חתיכת טיזר. לעזאזל, כל כך
חם. במקום לעצור את המאוורר הזה אני נותן לו להמשיך להסתובב.
הסיפור של חיי. עצם הידיעה שאני מסוגל לכבות אותו מתי שמתחשק
לי מונעת ממני להתרומם. והרעש הזה, שטוחן במוח כמו משאית צעצוע
של ילד שמגלגל אותה קדימה ואחורה, כל הפלסטיק חורק. אני חושב
שאני משתפר בזה. היום סיימתי עם עוד אחת. מה שמזכיר לי, אני
מעביר את היד על הירך, מגשש קצת מעל לברך. אחת. שתיים.שלוש.
שלוש צלקות אחת אחרי השנייה, כמו מעבר חצייה מזוין. וכל צלקת
היא תאונה בפני עצמה. אין לי מושג למה אני עושה את זה. למה אני
עושה את זה לעצמי. למה אני עושה את זה להן. את האחרונה אפילו
ממש חיבבתי. היינו מדברים בטלפון שעות. דיברנו על הכל ודיברנו
על כלום. 'אהבת פעם?' היא שאלה אותי יום אחד. אמרתי שכן ולא.
אמרתי את המילים הללו יותר מפעם אחת, אבל מצד שני, במבט לאחור,
אני לא מסוגל להבחין אם זה היה אמיתי או לא. אמרתי שזה כנראה
מין מנגנון שכזה שמושתל באנשים שאוהבים לאהוב. הם משכנעים את
עצמם במבט לאחור ששום דבר לא היה אמיתי, דבר שמאפשר להם להאמין
שהאהבה היא דבר שקורה רק פעם אחת ורק עם האחת. כי מה זה שווה
בכלל אם זה קורה כל הזמן. ושתקנו. הייתי נשכב על הרצפה הקרה
ומקשיב לשתיקה. לא שלא היה לנו מה להגיד, פשוט יש דברים שאי
אפשר להגיד. לא שתיקה של מבוכה, שתיקה של מנוחה, מנוחה נכונה.
הייתי יכול להעביר ככה ימים ולילות, רק לשתוק איתה, להאזין לה
נושמת, לדמיין כיצד בית החזה שלה מתרומם ויורד.

'אחד מילקשייק ואחד קפה קר?' ווידאה המלצרית בבית הקפה. 'אז מה
אתה אומר? אתה חושב שזה זה?' שאלה מעבר לשולחן. הנחתי את ידי
על ידה ואמרתי לה שאין מה למהר, היום עוד ארוך. 'רועש לי מידי,
בוא נמצא מקום שקט' לחשה לי. מצאנו פינה ירוקה בעיר אפורה
והתיישבנו על הדשא. ושוב שתקנו. שתקנו אחד לשני את כל מה
שהרגשנו. התחבקנו חזק חזק כאילו מצאנו חבר שהלך לאיבוד לפני כל
כך הרבה זמן. התנשקנו. זאת הייתה ההתחלה של הסוף. הבנתי שאני
מסוגל לכבות את המאוורר. כאן צריכה להופיע רשימה של הסברים
בנוסח - זאת לא את זה אני. אנחנו גרים כל כך רחוק אחד מהשני.
כדאי שתמצאי לעצמך מישהו שיעריך כמה את שווה והלאה.. היא אמרה
שזה שוב המנגנון המקולל הזה. אני מרחיק את עצמי ממנה כי אני
בכלל פוחד להתאהב, פוחד לגלות מה בא אחר כך.

המגע של סכין הגילוח לנגד העור שלי מכאיבה ומרגשת יחדיו. אני
כבר רואה את עצמי עם הנכדים שלי, איך אחד הקטנטנים האלה מצביע
לי על הרגל ושואל 'ומה זה הקו הזה סבא?'
ואני אספר לו איך אחת אחת שברתי להן את הלב. והוא יצחק, 'אי
אפשר לשבור לב'. ואני אחייך אליו חיוך כזה של סבא ואגיד בטח
שאפשר, אצביע על הצלקת הראשונה ואספר לו שהנה זאת, זאת שברה
לסבא שלו את הלב.