באותו הלילה הרגשתי לא טוב...
המקום היה אפלולי ושקט למרות שמדי פעם עברה האחות ובדקה אם הכל
בסדר. אני ניסיתי להרדם אבל לא הצלחתי. למרות שהייתי במקום הכי
בטוח בעולם עדיין הרגשתי את הצמרמורת ואת תחושת חוסר האונים
שהשתלטה עלי פתאום. אמא כבר נרדמה ודנה הקטנה הלכה הביתה לאחר
ביקור מזדמן עם סוכרייה על מקל ואני ניסיתי לדמיין את עצמי
שוכב על המיטה בבית ישן שינה עמוקה עם חיוך על הפנים לאחר שיחה
מפתה עם נגה. בדיוק היום היינו אמורים להיפגש,ידעתי שלא נצליח,
מה לעשות שהחום לא הפסיק לעלות?
אני פשוט הייתי חייב לראות את פנייה לרגע אחד,רק להסתכל להיזכר
בכל הרגעים שלנו..כשהייתי מאושר,הרגעים שתמיד עזרו לי לאסוף את
עצמי,ולהמשיך הלאה.

בחוץ היה גשם,רק לפני כמה שבועות הרגשתי את השמש מכה בגבי
ומחממת את כולי. אני תמיד אהבתי את הקיץ יותר ולא רק בגלל
שבחורף הייתי תמיד חולה. הפניתי את מבטי הצידה ניסיתי לסרוק את
האנשים שהיו איתי באותה המחלקה. לא רחוק ממני הייתה ילדה
קטנה,בת שבע בערך בדיוק כמו דנה. לא יכולתי שלא להתעלם
מהתנועות החדות שלה,מהנשימות הכבדות אילו יכולתי לדעת מה קרה
לה,מה היא כבר עברה,ילדה כל כך קטנה וכבר היא בבית החולים וכל
ראשה חבוש בתחבושת אחת גדולה. היה לה אף סולד ועיניים חומות
כדבש,את ההורים שלה לא ראיתי רק את סבתא שלה שישבה ליד מיטתה
ולא הפסיקה לנחור,נחירות גדולות ומשונות אבל משום מה זה לא
יהיה הדבר שיגרום ליושנים לשים קץ לשינתם הנעימה,הרחק
מהמציאות..

ניסיתי לעצום עיניים ולשקוע בשינה כמו כולם אך גופי לא חדל
מלכאוב.
הייתה לי שפעת רגילה בדיוק כמו לכל אחד ואף אחד לא האמין
שהשפעת תחרוג מהרגלה ותגיע למצב כזה...התרופות החלו לא להשפיע
אחרי זמן מה ומצאתי את עצמי מתפתל מכאבים במשך כל היום לאחר
שכל הלילה לא ישנתי והייתי נטוף זיעה. הרופאים אמרו שהם יעזרו
לי להחלים,שאני אצטרך להישאר קצת זמן עד שהכל יסתיים,ומתי זה
יקרה? אני פשוט רוצה לחזור הביתה ולראות אם שם אני אצליח
להרדם.

השעה 4:40 בבוקר,עוד שלוש שעות נגה ואיציק כבר יקומו וילכו
לבית ספר,בטח הם יהיו עייפים כרגיל,לא עבר יום מבלי שאיציק או
נגה התלוננו על כמה שהם עייפים בגלל תירוצים מפה ועד הודעה
חדשה. אני לא יודע למה אבל פתאום נזכרתי בכרמלה,המורה לספרות,
שבאה כל יום בחצאית קצרצרה וגרביונים שחורים,כבר לא פעם אחת
ביקשה ממנה המנהלת לבוא בלבוש צנוע יותר כי היא זאת שמשמשת
דוגמא לתלמידים,אני חייב להגיד שהיא הצליחה טוב מאוד בתפקידה.
ולבסוף אחרי יום לימודים ארוך ומייגע נגה ואיציק יחזרו
הביתה,מעניין אם הם יבואו אלי,מעניין מי יתקשר אלי..

כבר שכחתי את ההרגשה של השיגרה,איך שקמים בבוקר כשהשמש מסנוורת
את הפנים,השמש של 7:30 בבוקר ששנאתי כל כך,אותה השמש שגרמה
לחלום שלי לבוא לקיצו. הרגליים אט,אט מונחות על הריצפה אחת
אחרי השנייה,קודם הרגל הימינית ואחר כך השמאלית ואני עוד מהרהר
בחלום המתוק שהיה לי על נגה. בעיניים עצומות אני בוחר בגדים
מהארון המבולגן שלי,נועל נעליים ורץ לתחנת האוטובוס. כל יום
אותו הדבר,כבר שלוש שנים בחטיבה ושנה אחת בתיכון,השיגרה היא
הדבר היחידי שלא השתנה לי בחיים ועכשיו גם היא נעלמה...

בחוץ כבר לא חשוך יותר,כנראה שלא שמתי לב לזריחה ולאור שכבר
הספיק לחדור דרך חלונות בתי החולים ולהעיר את אמא שלי..
והנה היא קמה כמו מחלום בלהות,בודקת אם כל מה שזכרה אכן קרה
במציאות,ולאחר שגילתה שזו האמת הסתכלה עליי ועל פנייה עוד היה
ניתן להרגיש בארשת העייפות מהלילה הקשה ליד מיטת בית החולים.
לאט,לאט עיניי החלו להיעצם,אמא ליטפה אותי בליטופים אימהיים
שהיו האהובים עליי במיוחד. כמה דקות לפני שנרדמתי הצלחתי
להרגיש את כל חום גופה עובר אליי..כמו מכת חום.
לי זה עשה טוב,להרגיש מגע אנושי,מגע של אמא מה יותר טוב מזה?
ובדיוק לפני שנרדמתי.