הלכתי לבקר את שלומי, אבא שלו בדיוק נפטר והוא ישב שבעה.
שלומי החבר הכי טוב שלי והרגשתי שאני צריך להיות איתו ולתמוך
בו איך שאני רק יכול.
כשהגעתי הייתי מופתע לראות שאנשים שם לא בכו ולא הראו יותר מדי
סימני עצבות, כולם דיברו על אבא של  שלומי והעלו זכרונות וגם
צחקו.
אני הייתי דיי נבוך כי כל הדרך לשלומי הייתי עסוק בהכנה עצמית
להיות עצוב ולא לחייך לכל עבר כמו תמיד.

תמיד היתה לי בעיה עם הרגישות שלי, זאת אומרת אני בן אדם רגיש
אבל לא רגיש.
איך אני אסביר את זה, יש מין כזה מחסום שלא נותן לזוועות
ולדברים עצובים לחדור דרכו, מין כזה שומר סף ענקי שעושה
סלקציה. כנראה שכמו בחיים האמיתיים גם השומר סף המפלה שלי פוגע
בי על ידי זה שהוא עושה סלקציה.
למרות שיש יתרונות בלהיות שמח ומאושר כל הזמן כנראה שיש גם
חסרונות...
נוצרות בעיות חדשות... אנשים חושבים עליך בצורה שונה או מקנאה
או משינאה או שתי הסיבות ביחד.
קשה למצוא מי שיזדהה איתך... זו תמיד היתה הבעיה שלי.
יש אנשים שמחפשים את השומר סף הזה בצורה של כימיקלים ויש כאלה
שמחפשים את זה בצורה טבעית על ידי מעשים או שזו צורה
מלאכותית.
בכל אופן אצלי הכל ביסודות אבל גם אצלי קורה שהשומר יוצא
לחופשה או צריך מנוחה תמיד כמו שכתוב בחוקי מרפי זה בא בזמן לא
טוב...
למה אני לא יכול להשעות אותו בימים קשים, בצפירות כמו הצפירה
של יום השואה. למה הוא חייב לעבוד במשרה מלאה רוב הזמן...

בכל אופן הגעתי לשלומי והוא שאל אותי מה קרה לך מה הדיכאון?
אמרתי לו שפשוט ניסיתי להזדהות עם האבל של המשפחה שלו ושלו.
הדלקתי את הסיגריה שהיתה לי בכיס, מרלבורו לייט, כי פתאום היה
לי מין צורך כזה.
שלומי לקח לי את הסיגריה מהפה וזרק אותה לפח, הוא אמר לי תודה
רבה נתן לי חיבוק ואמר בוא תשב איתנו אנחנו בדיוק מספרים על
איך אבא שלי פגש את אמא שלי...

לא ממש רציתי אבל הרגשתי מין כזו מחויבות ללכת ולשבת איתו ועם
המשפחה והאורחים.
אני לא מרגיש נח לדבר על אנשים מתים, אני בד"כ נוהג לחשוב
קדימה ולא להתעסק בעבר, אבל לא שופטים אדם בעת צערו... אם מה
שעשה להם טוב היה לדבר על אבא של שלומי אז שידברו על אבא של
שלומי.

כל כך מוזר לשמוע איך מדברים על בן אדם בזמן עבר... פתאום
החיים נתפסים שונה פתאום אני דוקא מרגיש די הקלה שיש לי את
השומר סף שלי.

ככה עוברות שעתיים ורוב האנשים כבר הלכו הביתה. עכשיו נשארנו
רק אני שלומי והמשפחה הקרובה.
שלומי שואל אותי למה אני כל כך שקט אבל אני עסוק במחשבות ולא
שם לב שהוא מדבר אליי.
שלומי נותן לי צ'אפחה קטנה על העורף ועוטה חיוך ערמומי אני
מחייך אליו חזרה והוא שוב שואל למה אני כל כך שקט. אני עונה לו
שאני בדיוק חושב על ערך החיים. שלומי מסתכל עליי במין מבט
מהורהר שכזה ואחרי רגע שואל אם אני רוצה קפה אני עונה לו שכן.
שלומי עונה חזרה יאללה אני הולך להכין קפה ואתה, אתה תכין את
השש-בש כי אני הולך לקרוע אותך. אני קצת המום אבל אומר נו טוב
אין בעיות ככה שיחקנו בערך חמישה משחקים, שלומי ניצח בשלושה
מהם, הוא אפילו שה לי מארס פעם אחת והיה מבסוט.

אחר כך הכרזתי שאני הולך ובאתי לחבק את שלומי לפני שאני הולך,
פתאום שלומי נראה לי בן-אדם קצת שונה, קצת שבור, והוא חיבק
אותי ואמר "תודה רבה שבאת אני מעריך את זה מאוד, אנחנו עוד
נתראה מתישהו איפשהו ואני שוב אקרע אותך בשש-בש". בהתחלה לא
הבנתי למה הוא התכוון אבל בבוקר שאחרי פתחתי עיתון וראיתי
בעמור האחורי ידיעה על בן שהתאבד לאחר מות אביו, ישר ידעתי שזה
שלומי, אבל בכל זאת צלצלתי לבית שלו כדי לוודא שחס וחלילה זה
לא הוא, אבל החששות שלי התאמתו.
זה היה שלומי, מתברר שהוא היה ממש שבור לאחר מות אביו והוא
הצליח לקחת פרוזאק ולמרות זאת כנראה שהשומר שלו לא רצה לעבוד
ולא היתה שום סלקציה. באיזשהו שלב היתה בעיה, כל העמחות הצליחו
להיכנס והם הרסו את שלומי מבפנים.
שלומי נקבר בחלקה ליד אבא שלו ואני הספדתי אותו בהלוויה. היה
לי מזל שהשומר לקח יום חופש באותו יום כי אחרת זו היתה ממש
בושה.