הוא חזר בסוף המילניום...

העולים לרגל התגודדו על גדה אחת של הכינרת, מביטים מבעד למשקפי
שמש אל שני המזחים המהודרים (שנבנו מתרומות מטיפי טלוויזיה
נוצריים עשירים), שם עמד להתקיים המופע האקסטרוגאנטי. רצועת
הים ביניהם נמתחה על פני כמה עשרות מטרים, וסירות דבור של משמר
החוף שהובאו במיוחד פיטרלו לא הרחק משם; ללא ספק, האבטחה הייתה
כבדה מאד, ואנשי הביטחון סרקו במבטיהם אחרי כל דבר וכל אחד.
מקהלת האופרה של הואתיקן החלה לזמר אריות נוצריות בליווי
התזמורת הפילהרמונית של אוסטריה.
הרגע הגדול הגיע.
המצלמות של כל רשתות הטלוויזיה החשובות בעולם הרימו את
עדשותיהן אל עבר הזמזום שבשמים וכיוונו את הפוקוס; מסוק ריחף
מעל המנחת המיועד, ומתוך הדלת הפתוחה קפצה לפתע דמות לבנה אל
האוויר בידיים פרושות לצדדים. הקהל פלט אנקת הפתעה מזועזעת
לנוכח ההתרסקות הודאית  שלו, אולם נרגע משנעצרה הדמות מס'
מטרים לפני הקרקע ונורתה שוב כלפי מעלה, אחוזה בכבל באנג'י.
אנשי במה רצו לעזור לו לפרום את עצמו, ותחת משמר כבד
הוא הלך אל עבר המזח הקרוב. סטודנט אחד העיר לאף אחד באופן
כללי שעם הטוגה הלבנה הזו והקאפוצ'ון מכוסה על הראש, הוא
מזכיר יותר מתאגרף בדרך לזירה מאשר איקונין נוצרי, אבל אף אחד
לא הקשיב לו.
כשהגיע לתחילת המזח, הוא הרים את ידו הימנית והחווה
למאבטחים לעזוב אותו; זה היה חלק חשוב בהסכם- לאף אחד אסור
להתקרב אל המזחים, כולל האבטחה עצמה; מנהלי האבטחה של האירוע
לא התלהבו מהרעיון, למרות שלא היה להם ברור במיוחד אם אפשרי
כלל שיקרה לו משהו! בסופו של דבר הניחו  לו  לעשות כרצונו.
"אחרי הכל", אמרו ביניהם, "תראו מה קרה בפעם הקודמת שמישהו חשב
שיוכל לעצור אותו מלהטיף ע"י רצח".

הוא הלך אל עבר קצה המזח, ירד במדרגות העץ ועמד כשגבו
מופנה לקהל.
המקהלה הגיעה ל"גראנד פינאלה" של היצירה, וסולנית האופרה
ציווחה סטקאטו חד שהצליח לנפץ את כוס היין של רוה"מ שעמד
בסמוך.
המוזיקה פסקה בבת אחת; ההדים מתוך הרמקולים התלויים מפעפעים
לחלל האוויר.
הוא הרים את רגלו בהפגנתיות , הוריד אותה מעל פני המים, ולאחר
מכן הרים את השניה והוריד גם אותה אל המים. צעד ועוד צעד, שולי
גלימתו מלחכים את פני המים.
הקהל פרץ בצרחות התלהבות חסרות תקדים באנגלית, ומס' אוהדי
כדורגל ישראליים הריעו: "יש אלוהים! יש אלוהים!" ו"הוא משלנו,
הוא משלנו!".

מס' קבוצות פאנאטיות קיבלו את ההוכחה הרצויה והתאבדו בהמוניות
בצל חורשת עצים סמוכה; השב"כ ידע על כך אבל לא עשה כלום; אחרי
הכל, הייתה זו הזדמנות טובה להיפטר מעוד כמה מטורפים בארץ, תוך
כדי הסתמכות על "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" כמניע לחוסר
המעש.

הוא הלך בשלווה על פני המים, וכשהגיע למחצית הדרך הרים
אט-אט את זרועותיו לצדדים (בשביל הרושם... גימיק תמיד משמח את
ההמונים) והמשיך אל המזח השני; האדווה שעל פני המים שטפה את
סנדליו ברכות, מדגדגת את אצבעותיו.
לבסוף הגיע לצד שמנגד, ועלה במעלה מדרגות העץ. המצלמות התמקדו
על דמותו, כך שהקהל יוכל לראות כל קפל ותנועה במסכי הענק
שניצבו בתחילת איזור ההתקהלות.
הוא הגיע לגזוזטרה והסתובב אל הקהל. הברדס עדיין כיסה את
פרצופו, אבל לכולם היה ברור שהוא מסתכל עליהם ומחייך.
הוא הסתובב לאיטו ופתח שני ארונות עץ גדולים שכוסו בראשם
ע"י שני בדי משי רחבים. הוא נכנס
לתוך אחד מהם, ועוזר במה שהסתתר מאחוריו כל אותה העת הגיח מן
הצד וכיסה את הארון. לאחר מכן נתן אות והמקהלה החלה לשיר שיר
מארש בעל קצב הולך ומתגבר; התזמורת הצטרפה ולפתע שלף העוזר את
הכיסוי, ובמעשה ניסים של ממש... הוא נעלם.
כולם שמטו את הפה מטה בתימהון, ואח"כ החלו למחוא כפיים ולשרוק
למראה הנס. העוזר הלך אל הארון השני, כיסה אותו והניף את ידו
בספירה לאחור. המסכים הראו 5 אצבעות שזופות שנסגרו לאיטן: 5...
4... 3... 2... 1 !
פיצוץ נשמע בחלל האוויר, ומבעד לעשן שיצא מן הארון המכוסה,
הוא יצא בלווית קלאודיה שיפר!
הקהל היה באקסטזה והמאבטחים עמלו קשות למנוע מעצמם להיסחף עם
הקהל אל עבר המזח.

הוא חזר! ישו חזר! לא היה בכך ספק! סוף למלחמות, לרעב, לסבל,
לכל דבר שלילי בעולם.
תחילת האוטופיה.
אף אחד לא שם לב לאיש שמן עם סיגר קובאני בידיו שעלה במעלה
המזח לקראתו של המשיח המחובק עם קלאודיה. הקהל הביט במסכים
הענקיים ונדהם לראות אותו תופס את הגלימה הלבנה שלו ומושך
אותה בחוזקה. יגאל שילון החזיק את הבד בידו הימנית והמשיך לעשן
בנון-שלאנטיות, בעוד המחובק מרים את פרצופו למסך וצועק
בהתלהבות באנגלית:
"אני לא קוסם, אני רק יוצר אשליות; אני דיוויד קופרפילד, אתם
הייתם קהל נפלא, וזו הייתה האשליה של המילניום!  תודה!". הוא
ירד מן המזח במהירות ונכנס עם קלאודיה לתוך לימוזינה חונה
והסתלק.
"את המתיחה הזו תוכלו לראות אך ורק בערוץ שתיים, בעונה
החדשה!", שילון אמר ונעלם אפוף עשן.

המצלמות כובו והמסכים הפכו שחורים.