אבא, אתה לא חסר לי. אני רואה אותך כל יום, במראה. דמותך
והתנהגותך כל כך טבועים בי, עד כדי קילוף סיד מהקירות. לפעמים
אני רואה אותך ורוצה לצעוק... דיי !!! צא ממני !!! טעית. טעית
בגדול. איך הקפדת לומר לי בכל הזדמנות "ממך לא יצא כלום".
וניסיתי, אתה יודע, הו... כמה ניסיתי לרצות אותך. והייתי שקוף.
גם אתה. ראינו זה את זה עין בעין ושנינו ידענו, משחק אבוד
מראש. לא רצית בן אישי היקר, רצית מלאך ! ואילו אני, רציתי
לחיות. כמו כולם, כמו כל חבריי, לשחק, לצחוק, להתפרע, לעשות
שטויות, כמו שעושים ילדים. לך זה לא התאים. "תחשוב", אמרת לי
השכם והערב. אוי, כמה עייף הייתי מלנסות לחשוב, לחשוב מה יתאים
לך... איך לנהוג כך שלא תתרגז, שתחייך אלי, שתלטף...
טוב, נו, אז לקחת אותי לירקון בימי שבת, לשוט בסירה כדי שאוכל
בננה שלמה ! ביג דיל. בננה. אני עוד זוכר, איך מבעד מסך הדמעות
חדרו לאוזני מילות השיר שנוגן במתקן השעשועים על הגדה השמאלית
של הירקון: "סובי סובי ממטרה". הזמרת לא ידעה שהממטרה היא
אני... ממטרה של דמעות. וגם עכשיו אבא, כשאני שופך את הדרעק
הזה על הנייר, הממטרה שוב עובדת. אני בוכה ואתה, שם למעלה בטח
חושב: "ילד לא מוצלח. סתם אחד".
קיבינימאט... צא כבר ממני. דייייייי !!!!!!