1.
לפני ששבו אותי העדפתי לא לחשוב על הסכנה. עיני נשארו תמיד
פקוחות, אבל ראשי ריחף לו במחוזות אחרים. צללתי ושחיתי לי בים
המתקרר לאיטו. וזאת למרות שידעתי כי ימי החום העליזים נגמרו.
הרוחות הקרירות הגיעו ואתן הסכנה. הסכנה הגדולה שלקחה לי את
אבא ואת אחי הגדול. עד שקול רעש עמום פילח את הדממה
התת-קרקעית. הם באו לקחת אותי.
למרבה ההפתעה דווקא עד עכשיו הכל בסדר. שני בני-דודים שלי
נמצאים אתי, ואני מקבל אספקת חמצן ומזון סבירה. למה לקחו אותי
חי? הם רוצים להשפיל אותי? להוכיח שהם יותר חזקים? ומה זה הכלא
המוזר הזה?
נהגתי לשמוע סיפורים מנונים זקנים על מקומות מבודדים מלאי דם
ותופת, אבל המקום הזה דווקא נראה בסדר. יש כאן בני-אדם קולניים
וצבעים וריחת מכל הכיוונים. רק האיש הזה עם הסינר הלבן לא נראה
לי. לא יודע למה, כנראה סתם תחושה.

2.
אמא ביקשה ממני לבוא אתה לסופרמרקט. היא אמרה לי שזאת חגיגה
מיוחדת לכבוד השנה החדשה. היא טוענת שעכשיו, בכיתה ג', אני כבר
ילד גדול והגיע הזמן שאראה איך עושים קניות. לדעתי היא סתם לא
סומכת עלי שאשאר לבד בבית ובמילא לסבתא ימימה כבר אין סבלנות
אליי. היא גם הבטיחה לקנות לי ארטיק או ביסלי, או כל ממתק
שאבקש, אם אהיה ילד טוב.
אני דווקא אוהב את הסופרמרקט, במיוחד לנהוג בעגלה. אני נהנה
להוסיף לה צלילים כמו "אווו" ו"אן אן אן" כאילו זאת לא עגלה,
אלא מכונית מרוץ מהירה. נורא כיף, באמת!
אבל יש לי פחד אחד. פחד שמשתק אותי בכל פעם שאני נכנס
לסופרמרקט. האיש המפחיד הזה עם הסכין. בפעם הראשונה שהייתי
כאן, לפני שנה, היו לי חלומות רעים ואפילו עשיתי פיפי במיטה
פעמיים.
אמא אומרת שזה שטויות ואם אני נורא אוהב לאכול לדגים, אז כדאי
שאני אדע מאיפה הם באים. אני לא רוצה ללכת לאיש הרע הזה, לא
רוצה!

3.
אני אוהבת את שמעון. איזה גבר!
דינה מהסלטים אומרת לי שאין סיכוי, שהוא אף פעם לא יבגוד
באשתו. נו, אם היא הייתה יודעת, אוף. אני כל כך רוצה להיות אתו
שוב.
להרגיש את הידים הגבריות האלה, את הריח שיוצא ממנו. דינה אומרת
שהריח שלו מגעיל, אבל אני אוהבת את הריח הזה - הוא מזכיר לי את
הים.
אוח, הים - איך הייתי רוצה להיות שם עכשיו! הקיץ כבר נגמר
והייתי רק פעמיים בים השנה!
הוא שוב לוקח את הסרגל העבה והחזק שלו ומכה! אני לפעמים
מהופנטת מזה. איך אני רוצה שישלוף את הסרגל שלו ויכה בי.
מממ...
איך אני רוצה להיות קרפיון לפעמים...

4.
אמא אומרת שאני כבר לא ילד קטן והיא מכריחה אותי להסתכל.
"שלום שמעון, מה שלומך?", היא שואלת את האיש הרע הזה עם הדם על
הסינר.
"בסדר, גברת אטיאס, איך הילד?".
"אני מקווה שהפעם הוא לא יעשה לי בושות. קרפיון אחד בבקשה".
איזה קופאית מסתכלת עלינו מהצד. היא דווקא נראית נהנית. אנשים
רעים יש פה. אני רוצה הבייתה.
"לא לבכות, תומר, לא לבכות", אמא מנסה להרגיע אותי, אבל היא
מחזיקה לי את היד יותר ויותר חזק.
האיש הרע מוציא דג קטן וחמוד מתוך אמבטיה גדולה של מתכת ומשכיב
אותו על השולחן. הוא לוקח סרגל גדול גדול שהקצה שלו אדום מדם.
אני בוכה, אמא נותנת לי כאפה.
הדג עוד חי, אני מסתכל עליו והוא רואה אותי. אני חושב שאם
היינו מצילים אותו, אז היינו יכולים לקבל שלוש משאלות ואז
להיות עשירים ושמחים.
אבל לא, האיש הרע לוקח את הסרגל ומתחיל להרביץ לדג! יוצאים
שפריצים של דם ממנו, אבל הוא עוד לא מת.
אני בוכה יותר ויותר חזק.
אמא מושכת לי באוזן.
הרוצח לוקח דף עיתון ישן ועוטף את הדג החמוד. העיתון נהיה
אדום. הוא מכניס את העיתון עם הדג לשקית ניילון.
השקית קופצת עוד פעמיים וזהו.
הקופאית מחייכת.
"שנהיה לראש ולא לזנב", אומרת אמא לשמעון הזה.
"שנה טובה גברת אטיאס, וגם לך חמודי".
הוא מנסה לגעת בי או לצבוט לי את הלחי.
אני שונא אותו.