אוושת גלגלי המרכבה המתרחקת ונעלמת כאין אופק בין שמים וארץ
השאירה בי זכרונות נוגים וכואבים של עבר הצורם בעורקי כערס
הנחש. הנקודה הבהירה הלכה ונחלשה במרחק ונבלעה לבסוף באדמומיות
השמש השוקעת, הרגשתי כאדם גדום , כאדם החסר דבר חיוני שבלעדיו
שוב לא יהיה אותו הדבר, כאדם האיבד דבר מה לנצח, והשאירו לנוח
על ערש דווי הגורל. השפלתי את ראשי לקרקע, מנסה להתמקד בדברים
פחות חשובים,
עלי השלכת של תחילת הסתיו אשר שכבו אפרקדן וכיסו בתפזורת את
האדמה הרכה ריחפו שוב בחלל והתערבבו זה בזה כמחול פיות גרוטסקי
באויר הדמדומים, הסתכלתי למרחק, עצים עצים עומדים כמשמר כבוד
לעגלה הרתומה שלושת הסוסים הנעה דרכם בנונשלנטיות מאיימת כמעה,
אך תחושת היראה שחשו לה כל הסובבים, כלה בעצים, הרוח והשמש, לא
יכלה להפיג מליבי את דמעות הערגה המתוקות, כמאות סיכות ומחטים
הננעצים בליבי וקורעים כל נים דם ומחסלים כל שמץ של אושר
וכבוד.
נשארתי שם עומד כדחליל גלום ונלהג עד אשר כבה אור השמש דומם,
ושמיכת החושך עטפה במשי רך את אזורי האור, מעלימה כל זכר
לעקבות פרסות הסוסים וגלגלי העגלה, משכחת מעט את הכאב כמו
תרופת סבתא טובה, הניתנה לי בימי מחלה בשנות ילדותי האלמוניות
והנשכחות.
הירח היה עגול מתמיד, צללים שחורים וכהים ריצדו עליו כמשחק
אורות, הוא חייך עלי כמנסה להגיד משהו, כמנסה לנחם, להפיג מעט
מן הכאב.
הכוכבים לא זהרו, עננים אפורים וכהים כדומיית הליל כיסו את שמי
הליל וחסמו את אורם המבהיק של כוכבי השמיים, הירח בלבדו נשאר
חשוף, כאמירה המנסה להגיד משהו, אך אני לא הקשבתי, לא הבטתי,
ולא שאלתי, פשוט אספתי את רגלי ובצעדים איטיים נטולי רגש עליתי
שוב על דרך האפר מן החורשה, עד לפתח ביתי נטול החשיבות
והגלמוד, "עוד לילה לבדי", חשבתי לעצמי בעודי נושף על להבת
השאול היוקדת של נר השאווה האכול למחצה, ועיני נעצמו מכוח
התשישות והיגון, חלומותי ניבאו לי נבואות זעם ופרעון של קץ
הימים והזמן, שנתי ההפכפכה נדדה עד עלות אור השחר הראשון, עוד
ליל שימורים בא על קיצו, אחד מיני רבים.