דממה נפלה בינינו, אחרי שסיימנו את השיחה ההיא. הוא ליטף את
עורפו והתיישב, אני נפלתי לאט אל בין החריצים שברצפה. בחוץ היה
מישהו, שחשב שג'ז זאת תפאורה מוסיקלית מתאימה לשעות האלה של
הערב. המישהו הזה חשב את המחשבה המוסיקלית שלו בקול רם מידיי.
המחשבה שלי, השברירית כל כך, שבין חרכי המרצפות, נקטעה לעתים
מעצמת המוסיקה.
תמיד אני יורדת נמוך מידיי ברגעים כאלה, גם כשאני יודעת שהעומד
מולי נמצא במחשבתו במרתף עינויים סיני, ורק בדמיוני עיניו
נמצאות בגובה עיניי. זה לא משנה לי, הגובה, מה שמשנה זה עומק
הנפילה והפער בין הרגליי שעל האדמה, לבין הקצר החשמלי הקטן
שבין הרקות שלי. ספל קפה עמד בינינו בערב ההוא, כזה שכבר שתו
ממנו והשאירו רק קצת, כדי לשטוף את הגרון בדרך לסיגריה הבאה.
אני לגמתי מהקפה הפושר ההוא, בהתפשרות אין קץ, באותו ערב חם.
אמרתי את כל מה שהיה לי לומר, ולא הרגשתי את המחשבה שנוזלת לו
ממני החוצה, מזרימה אנרגיה משונה אל הכנפיים השמוטות שלו, בדרך
אל המעוף הנצחי. הכנפיים שלי, לעומת זאת, קוצצו מזמן, בידיי
אדם אחד שקרא לעצמו אבא ועשה בדיוק ההפך. הוא יודע לחתוך
כנפיים, האדם הזה, והוא עשה זאת במומחיות הראויה. לפי דעתי
המסובכת, צריך לתת קרדיט גם כשלא מגיע - זה נקרא לחתוך
כנפיים.
הג'ז שבחוץ התגבר, גם המבוכה של אחרי השיחה, שלא הייתה במקום
ולא בזמן. אני לא מכירה, הוא לא יודע עדיין, שנינו כבר הספקנו
לדבר על "זה", רגע אחד מוקדם מידיי. השיחה כבר נפרדה מאתנו
ממזמן והתיישבה לקפה של הערב, בלי לבקש רשות. אני, הוא והשיחה,
שתינו, עישנו ובעיקר שתקנו. גם המוסיקה הייתה שם, והערב החם
ורק ההרגשה התאדתה ככל שכנפיו עלו ושערות ראשי התמזגו עם החול,
שמתחת למרצפות האבן.
היה לי נדמה כי הכל תם, מעשה גדול התרחש שם, בערב הכי רגיל
בעולם. ברגע אחד,  ידעתי שהכל כבר לא יהיה כשהיה. היצירה
הבלעדית שלנו, השיחה, שיושבת עכשיו לידנו ושותה בנימוס, היא
המכשפה השחורה שלנו, שמעשנת את הסיגריות שלי ומכבה לי אותן על
הרגל. לגמתי עוד לגימה מן הקפה הלוהט מרוב קור, שהכחיל
בינתיים, וניקיתי את ראשי מעפר מדרכות. אחר כך, אמרתי שלום.