אני אוהב אותה, נערה יפת עיניים אשר לא ממש מאמינה בעצמה.
אנחנו לומדים באותה הכיתה ט'4. הכרתי אותה בתחילת כיתה ז'
שעברנו לחטיבה מבתי ספר שונים רחוקים למען האמת.
בהתחלה לא ממש הבחנתי בה, היא תמיד הייתה שקטה בשיעורים אך
בהפסקות שהייתי קרוב אליה שמתי לב שיש לה אופי. מה זה אופי?!
היא פשוט חכמה, פעילה המון, והכי חשוב היא נחמדה. אפילו אלי
שאני די מעצבן ולגמרי לא מקובל, היא נחמדה.
אף פעם לא העזתי לגשת אליה ולדבר איתה כך  כבן לבת על מה שאני
מרגיש כלפיה, הייתי מוצא תירוצים מטומטמים החל מהמבחן במתמטיקה
ועד הנושא הכאוב ביותר בשבילי הנער שאהבה. שאני אומר אהבה אני
מתכוון לאהבה. היא הייתה חולה על הילד הזה מאז שבעצם הכרתי
אותה. היא רצה וסיפרה לחברות שלה עליו מיליוני סיפורים ואני
נשארתי בצד ירוק מקנאה.
אני לא חושב שהיא הרגישה בזה שאני אוהב אותה, גם עכשיו אני לא
חושב שהיא יודעת. נערה יפת עיניים, בגובה שלי, גוף פצצה והכי
חשוב נחמדה. יש כמה בעיות. אין לי סיכוי אותה מכמה סיבות;
הראשונה היא שאני לגמרי לא מקובל, הקול שלי עדיין לא לגמרי
התחלף, כמעט ואין לי חברים כי אני כדורגל לא ממש מת, אין לי
הרבה מה להציע, אז אני מנסה להיות איתה כמה שיותר- אין לה לב
לנפנף אותי, לפעמים אני אפילו חושב שהיא נהנת בחברתי. הסיבה
השנייה היא שהיא כבר מאוהבת. אני חושב שנערה כמוה יכולה להשיג
כל בן שתרצה ואני לא מבין איך זה שהיא אוהבת לא מת עליה.
בכיתה ז' היא הייתה בבר מצווה שלי, לבשה חצאית שחורה מהממת
וחולצה חמודה. חייכה אלי ואני חייכתי חזרה. בכיתה ח' היינו
במסיבה ביחד ושוב היא לבשה את מיטב בגדיה, אבל כל מי שהיה חשוב
לה באותם רגעים היה זה שאהבה. רציתי לגשת אליה, אולי אפילו
להציע לרקוד. לבסוף אחרי שהסמקתי רק דיברתי איתה על הפורטפוליו
באנגלית שצריך להגיש ביום ראשון.
אף- אחד לא יודע שיש לי רגשות אליה. לכן בחזרות למסיבת הסיום
בסוף כיתה ט' נורא הביך אותי שהייתי צריך להיות איתה בקטע
שעשינו על הבמה. זאת הייתה המורה לגיאוגרפיה שאמרה ככה
באקראיות "אתם תציגו את ברבי וקן".
בהתחלה היא לא רצתה, היא הייתה די ביישנית ובטח שלא בלונדינית
עם עיניים כחולות. "אני ממש לא מתאימה לתפקיד. אין לי גוף, אני
לא בלונדינית, בכלל לא יפה." אף פעם לא הבנתי למה היא כל-כך
מזלזלת בעצמה. אז מה אם היא לא בלונדינית ברוחב מקל? שיער חום
יפה עוד יותר, עיניים יפות ונחמדות ואופי טוב יכול להיות פי 4
טוב מאשר להיות אותה ברבי נצחית.
באחד הלילות, שכבתי במיטה וחלמתי על זה שהיא לא מסכימה
להופיע. גם אני לא רציתי כל-כך להיות על הבמה מה לי ולקן? אבל
אם היא עושה את זה גם אני, אני לא אצטרך למצוא תירוצים להיות
איתה.
הקול שלי התחיל להתחלף, קיוויתי שאולי היא תחשוב שאני מעט יותר
נורמלי. רק חבל שלא הייתי למעלה, הרבה כל הזמן ירדו עלי
והסתובבתי בחבורות של בנות ובנים שבכלל לא רצו אותי. למה אני
פחות טוב לעולם לא ידעתי והיא בעצם לא הפסיקה לאהוב את אותו
אחד שאני בסתר בעצם שנאתי.
באחת החזרות היא הייתה מאושרת, שאלתי אותה בקול צפצפני "מה קרה
למה את מאושרת?" וחייכתי בהסמקה. היא הייתה קצת סמוקה, כמעט
כמוני, ולא הבנתי למה. היא רק אמרה "עזוב לא משנה." ירוק מקנאה
שוב הייתי אולי זה מפני שידעתי שבטח משהו עם זה שאהבה- קרה.
מופע "ברבי וקן" התקדם לא רע. היחסים שלי עם אותה הנערה בכלל
לא היו קיימים. היא נפנפה אותי יותר ויותר, הנערה יפת עיניים
לא רצתה את הילד הנוראי וזה שממש לא אוהב כדורגל. אולי אני
אתחיל לשחק? טוב, כיתה ט' זה מאוחר מדי.
לא נשארו עוד הרבה ימים והשנה הלכה ונגמרה. אותה נערה יפת
עיניים שמזלזלת בעצמה הייתה מאושרת במיוחד. ההוא שאהבה ואני לא
ממש חיבבתי נעשה ידיד ממש קרוב שלה למרות שחברים הם לא היו-
ירוק על פני שוב עלה.
אולי אני אגש אליה, טוב אין לי סיכוי איתה אז כדאי לוותר. באמת
בשביל מה אני צריך את הצרות האלו? אהבה איכס! למה היא נחמדה
אלי? אוף זה כזה מעצבן.
מסיבת הסיום הגיעה. מאחורי הקלעים היא לבשה את שמלת הברבי
הורודה ואחת החברות שלה איפרה אותה מושלם. שערה פזור גלש על
צווארה וזה הזכיר לי את הבר מצווה שלי בה הייתה. איך לאט לאט
הבחנתי שהיא לא רק שקטה ויש לה אופי. היא מאוד נחמדה אפילו
לילדים מעצבנים כמוני. אותי הלבישו בחליפה מחויטת שבחיים לא
הייתי נכנס אליה אילו היא לא הייתה שם.
ועלינו ביחד על הבמה, יד ביד כמו שהמורה לגיאוגרפיה אמרה. לא
רציתי לעלות, פחדתי שיצחקו עליי הרי אני לא מקובל והיא כזאת
יפה. ברגע שאפתח את פי אראה לידה כמו נמלה עם קול נוראי.
עמדתי שם על הבמה ואף אחד בכלל לא הכיר אותי, אלה שכן צחקו. כל
מה שיכלתי לחשוב עליו זה שאני אוהב אותה, את אותה נערה יפת
עיניים ואני לא יכול להרוס לה. ראיתי את המבט שלה מחפש את אותו
אחד והוא אפילו הביט לעברה. אני לא מבין איך הוא לא אוהב
אותה?! לא הבנתי.
הם הימים האחרונים של הלימודים. אותה אהבתי כל שלושת השנים.
בהתחלה בכלל לא הכרתי אותה אך אחר-כך הבנתי כמה היא מושלמת.
ושנגמרה השנה אז היא הביטה בי. לבשה את מיטב בגדיה שכך יזכרו
אותה לפני שהולכים לתיכון. היא עמדה בכיתה בעוד שכל הבנות
התחבקו ואמרו להתראות ועם הבנים החליפו מבטים ארוכים של "נשמור
על קשר" בי היא רק הביטה. רציתי להגיד את הדבר הנכון אבל לא
רציתי שהיא תזכור אותי כך בתור המטומטם שאוהב אותה ויודע שהיא
כבר מאוהבת במשהו אחר. שהצלצול צלצל אז לחשתי לה "ביי" והיא
יצאה מהכיתה.
"לא" רדפתי אחריה. קולי כבר כמעט לגמרי השתנה, התפתחתי וגבהתי.
אפילו נעשיתי טיפה יותר בוגר ומקובל. "היי, מה קורה?" היא שאלה
בחיבה. אז התכופפתי לעברה ועל הלחי הענקתי לה נשיקה מתוקה.
טוב, את הטעם לא הרגשתי כי זה היה רק על הלחי, אבל...
"אתה יודע?" היא לפתע שאלה.
"יכלנו להיות ידידים טובים."
תפסתי אומץ, שם בחוץ על המדרגות ביציאה מבית ספר, התקרבתי
ולחשתי "את יודעת, למרות שאת אוהבת מישהו אחר- רציתי שתדעי
שאני אוהב אותך והוא בכלל לא שווה אם הוא לא מרגיש כל גם." היא
חייכה ואמרה "איזה מצחיק אתה," שתקתי. נישקה את לחי ימין שלי
בעדינות, "תתקשר פעם"  לחשה והלכה.