מתוקים הם המים
ששכחתי לאגור לשעת בצורת.
נותרו כזיכרון שבוי בצער המציאות.
נראה כאילו נסתיימו להם זמנים טובים
או שמה רק החלו בי לגאות
וסימני השאלה שצפו סחטו בתאווה
הרפתקאה להרפתקאה עד
לריקנות גמורה, עד לכעס מר בלתי נסבל.
האנושי שבי נמשך לפחד.
אין לי כח ללקט מספיק סיבות
ולחלץ אותו באצילות אל המקום שבו
יוכל לחשוב צלול ולהודות בקיומו.
בחמדנות צולח בקרבות האשליה,
תסמיני החרדה מהבהבים ומנסים
לההפך לרצף הגיוני,
משהו שולל בי את האפשרות
שאנצל מהמצב.
שיגעון קטנות משתק את צעדי
מום ילדות זניח ששוכן בין מילותי
להוציא תפל באור אחר
ולכבות אותו בניד שפתיים.
עקבות זיכוך ניסיוניים
מתארים צלולים עוטים תבליט
מי זה בא באור ירח
ואת לילי הצית
על תלתלי עשן הפליג
בין מיזדרונות רוחי. | 