אני הולך רגל. גם כשיש לי מכונית אני קודם כל הולך רגל. כשאתה
נוהג, אתה צריך לחשוב על הנהיגה. כשאתה הולך, אתה פשוט הולך.
הגוף עובר לטייס אוטומטי והמוח רץ. אני הולך רגל. לא רץ. רץ זה
לילדים היפר-אקטיביים. לרוץ, כמו לשחק כדורגל, מפסיק להוות חלק
מהחיים הטובים כשאתה עובר את הבגרויות. ללכת - אפשר ללכת לנצח.
כמובן שעדיף לנהוג.
מדינת ישראל החליטה לתת לי הפסקה מנהיגה למשך שלושים ימים.
המונית הפרטית שלי תישן לה בחניה, מחכה ללילות טובים יותר. וזה
רק אני והעליה בדרך לאוטומט הוידאו. כי חיי, כמו שהם הוכתבו לי
ע"י הבורא, שוק ההיי-טק והבנק - חיי התמקמו להם בצלע הכרמל,
במקום בו הנוף הוא תכול והעליות תלולות. אין חיי חברה במקום בו
אני חי. את אותם אנשים אני פוגש כשיש בידי האמצעים לנוע שאינם
מסתכמים בזוג רגליים. כרגע, בהעדר אנשים זמינים שיוכלו להסיע
אותי בימים בהם אני שלול, אני מוצא את עצמי שורף את הזמן
בטיולים אל אוטומט הוידאו הקרוב למקום מגורי. קרוב זאת מילה
יחסית כמובן. הוא קרוב מרחק שני קילומטרים. בעליה. כשהייתי
תיכוניסט, הייתי עולה את העליה הזאת בלי לחשוב פעמיים. שרירי
רגליים שמורגלים בעליות תלולות אינסופוית מפהקים בחוסר מאמץ
אחרי רבע שעה קלילה. הם חוזרים עכשיו לכושר מבצעי, צעד אחרי
צעד.
אני מטפס את דרכי אל עבר אוטומט וידאו זניח, המוחבא בצידו של
בנין טמפלרי מתפורר. כשהייתי ילד לא הייתי מוכן לקבל את קוצר
הראיה שלי. הייתי הולך בין הצללים והצורות עד שהייתי מגיע לבית
הספר, מסתמך יותר על זכרון ושמיעה, מאשר על הראיה הנחלשת
והולכת שלי. משקר לעצמי שאני רואה טוב והאנשים מטושטשים ככה
לכולם. בסוף נשברתי ושמתי משקפיים. פתאום גיליתי שיש עולם ברור
יותר. אבל הגוף שלי, הגוף שלי יודע כבר את הדרך הזאת בע"פ, לא
רק בראיה בלבד. ואני מוצא את עצמי זז מעלה מעלה בלי צורך לחשוב
על פעולות מכניות ושיקולים של איפה לפנות והיכן לדרוך.
אני מצאתי שבחיפה אין מקום לפנטזיות. תל-אביב, תל-אביב זה הקסם
הגדול. אתה יכול ללכת לטיול רגלי בלילה, ולא אל הוידאומט, אלא
לסופר-מרקט או קיוסק ואפילו פאב של שכונה אחרת. שם אתה תפגוש
אנשים, ישנים או חדשים, תכיר אותם, תכיר אותן, דברים יתפתחו.
אני לא יכול לומר שדברים לא יצאו משיטוטי הליליים בתל-אביב,
אבל אני צועד את העליה שלי לבד ומחכה לי בית ריק. חיפה מוכיחה
את עצמה כחדר שינה. בתי הקפה הקטנים מוצאים עצמם נאבקים בשכנים
פנאטים וסוגרים את דלתותיהם בחצות הליל. אחת בלילה והדבר היחיד
שאני יכול לחשוב עליו שייתן לי שניה של תקשורת אנושית זה איזה
קיוסק רדום במרכז הכרמל, קיוסק שיושביו לא הוכיחו יכולות
תקשורת גבוהות. כאן זאת לא תל-אביב על צעיריה השמחים, כאן זאת
חיפה, אפורה ועייפה, חיפה שבה משמרות הלילה הן שעות מתות ולא
בסיס לחיי חברה ענפים. ועכשיו תל-אביב חסרה לי, לצאת בלילה אל
רחוב עם שם מקראי, לדרוך על היהודים בתור לקיוסק, לשטוף את
העיניים באיילת זורר קונה סיגריות לייט ולרכל עם המוכרת על אלה
שפתחו חנות ליד. תל-אביב חסרה לי ואני מוצא את עצמי צועד
במעלה רחוב חיפאי מוכר מדי לכיוון וידאומט אפל, שם לא אפגוש
אפילו חתול.
וכשאני ארד את הירידה למטה אני אזכר בכל אותן מחשבות שעברו
במוחי בשעה שחזרתי הביתה כמה אלפי פעמים. הן מחכות לי שם, כל
התקוות שממתינות שאני איישם אותן, כל החרדות שמחכות לקרות, כל
הסיפורים שעוד לא כתבתי, כל האהבות והידידויות שהכירו דרכי את
הדרך לבית שלי. אני אזכר בעצמי צועד במדי צבא והעיניים של
שכונה שלמה מביטות בי. אני אזכר בעצמי חוזר הביתה ביום ההולדת
שלי כשהבקעתי שער מחצי מגרש קט-רגל (בסיבוב, לא סתם). אני אזכר
בעצמי חוזר הביתה כועס אחרי יום רע בבית ספר, אחרי שיחה לא
מוצלחת עם המורה המחליפה לפיזיקה, אחרי עוד מבחן מתסכל שהשניא
עלי להפתעתי את המתמטיקה. אני אזכר את המחשבות של "איך יוצאים
מזה" אחרי דייט לא מוצלח. אני אזכר בעצמי חוזר הביתה אחרי
ששוטטתי לילה שלם והגעתי למסקנה שאני צריך להיפרד מהבחורה
היחידה שאהבה אותי. אני אלך כל צעד והזכרון ירוץ באובר-דרייב
וישטוף כל מה שקיים. אני ארד למטה והמוח יתנקה, כי הגוף לא
צריך להתאמץ עכשיו והשקט מטהר כל פיסת הפרעה. וכשאני אגמור את
הירידה הזאת אני אגיע למסקנה, להבנה, לידיעה, לשניה אחת של
מחשבה מזוקקת שאין לי איך להגיע עליה בשום דרך אחרת שמתוכה
אולי ייוולד רעיון.
ויעבור עוד יום שבו אני צריך להיות הולך רגל. עוד יום של
מחשבות, עוד יום של זכרונות, עוד יום של טייס אוטומטי ברחובות
מוכרים מדי. עוד יום של ציפיה לשינוי כי ברגל אני לא אוכל
להביא אותו בעצמי. ואף שינוי לא מגיע לבד. עד סוף הקיץ. |
