בערב ההוא, בפעם הראשונה בחיי, לקחתי צ'אנס וקפצתי. הפעם לא
היה איכפת לי מה יהיה למטה. כבר הייתי כל כך מיואשת שפשוט
קפצתי, לא לפני שקיבלתי כמה דחיפות הגונות מכמה חברים. לא לפני
ששקשקתי מפחד ודאגתי ממה יהיה אחר-כך. אבל בפזיזות נוראית
קפצתי לבסוף.
הקפיצה נראתה כמו נצח, אך למעשה ארכה כמה שניות בלבד. הנחיתה
לא הייתה רכה, וגם לא קשה, בתחילה.
כשהגעתי למטה הרגשתי טוב, אפילו מצוין. היה בי זיק רענן של
התחדשות, של סיכון, של חיים. הבטתי סביבי והכל נשאר כמו שהיה,
מוכר. עד שהבטתי פנימה אל תוכי. שם ראיתי נפש מפוחדת, מבולבלת
מאוד, חסרת ניסיון, וגאה. נפש שעברה הרבה אך למעשה לא עברה
כלום. נפש שידעה לכאוב ולא ידעה צחוק. נפש שידעה לחשוב אך לא
ידעה לפעול. נפש שתכננה כל כך הרבה קפיצות, אך נשארה במקום.
נפש שהתהפכה כעת ברגע- קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, עשתה
עיקופים והגיעה לכאן, למקום מוכר עם זהות חדשה.
התחלתי לעקל אל הנסיבות, הקפיצה והתוצאות- שלא היו ברורות,
ולמען האמת עדיין אינן ברורות לי. הסביבה דווקא תמכה בי, ואני
לא הטלתי ספק בדבר יותר. פתאום הרגשתי בלתי מנוצחת. כל יכולה.
איך שלא אקרא לזה זו הייתה הרגשה אדירה של כוח, של התבגרות,
והתגברות. התבגרות בכל מובניה. התגברתי על עצמי ביום ההוא,
לראשונה.
בבוקר למחרת הכל נראה אחרת. ההתרגשות חלפה, וכן הרעננות. נשארה
התחושה המעיקה של התוצאות הלא ברורות. הביטחון חלף לו ביעף,
התמוגג. כל דקה שעברה המחישה לי שהקפיצה הייתה מיותרת לחלוטין.
חוץ מחוויה סתמית לא השגתי כלום. רק נחיתה מבולבלת.