מאיה קנתה לי ספר "מגראס ועד ג'אראס".
למה?
אני יושב לי במשרד של עמוס, ה- מ.ע שלי, קורא מהשורות ומפנטז
על איזה שאכטה טובה באוסטרליה. אבל לא... אני תקוע פה יוצא
חמשושים כל שבוע, שבת פעם בחמש שש (מסכן הא?). יובל אומר "חיים
בהמתנה" זה לא רק הצבא זה גם אני, ספקות, תהיות בקשר
לשחרור(שיובא מהר אמן) ספקות בקשר למי אני ומה אני. אומרים
"כשתגדל תבין" אבל כנראה שזה לא ממש נכון. אז אני קורא וקורא
סיימתי את הספר ונשאר טעם מוזר. אני רוצה לברוח אבל אין לאן,
אתם מבינים זה לא שאני יכול עכשיו לנטוש מבצעים לקחת את כל
הציוד שלי לחזור לבית וללכת לישון במיטה שלי, אני עדיין תקוע,
פה, בבסיס וכל מה שיש זה המיטה המתקפלת המזויינת הזאת במבצעים.
לא נורא עוד יומיים ואתה בבית ותוכל לאכול כמה גלידה שאתה
רוצה, אבל זה לא יעזור.

יום חמישי אני חוזר הביתה בשביל לכבס (יותר נכון אמא תכבס אני
בטח יעשה בייד עוד פעם) יובל עובד, עם אור לא דיברתי כבר
חודשיים והחבר'ה יוצאים לרקוד בגת, יש סופי שבוע שאני אפילו
יצא ויהנה אבל בסופו של דבר חיים בהמתנה, אני מרגיש כמו ילד
שהשאירו אותו לחכות מחוץ לחנות ממתקים עד שיפסיק לבכות. אני
יודע שזה תלוי בי אבל אני מחכה: מחכה למשהו שיזיז אותי שיפשיר
אותי מהמצב הזה מחכה שיבוא לי ללמוד, לעבוד, לזוז, לרקוד
ובנתיים אני סתם פה.

אז אני חוזר מחר לצבא (אני עושה שבת !!!) אין אמסטרדם ואין
תאילנד אין דאון אנדר אין שאכטות ואין מאנצ'יז, אני ילך לשקם
ויקנה עוד במבה אדומה או חומוס ופיתות להשביע את הרעב המתקדם
שנוצר במהלך היום.

אז זה תלוי בי?
החיים בפיתה ואני עדיין כאן.
נראה מה יהיה...