תמיד הייתי שחר. תמיד לא רציתי להיות שחר. שחר זה שם של בן.
כשהייתי בגן היה עוד שחר, בן, כי שחר זה שם של בן. שנאתי את
שחר, ותמיד רבתי איתו, אמרתי לאמא
-אני לא רוצה להיות שחר, שחר זה שם של בן
-את מיוחדת את שחר הבת הראשונה
כשעליתי לכיתה א' היה בשיכבה מעליי שחר, ג'ינג'י, נמוך, אחד
שמגיע לו שיקראו לו שחר, כי שחר זה שם של בן.
כבר ידעתי יותר, ורציתי לשנות את השם
-אני לא רוצה להיות שחר, אני רוצה לשנות את השם בתעודת זהות
-למה את רוצה לשנות?
-ללי
לי היה השם של ילדה מהשכבה מעליי ששינתה את השם, לי היה מאז
השם של הברבית הנסיכה שלי, לי זה שם יפה, שם של בת, לא כמו
שחר, שחר זה שם של בן.
בכיתה ה' קיבלתי בובה יפה ודובי, בגלל שהייתי גדולה מדי לשחק
איתם שמרתי אותם ודיברתי איתם כל יום, האוסף של הבובות שלי
גדל, ולכל הבובות קראתי בשמות של בנות: קארין, מרי, לי ואפילו
בובה אחת סינית, שלא ידעתי איך קוראים לבנות בסין קראתי מולאן
-זה נדוש. אמרה לי אחותי בתחן
- זה שם של בת.
לדובי קראתי ארול, יום אחד ניגש אליי ארול ושאל אותי למה יש לו
שם מוזר
-אין לך שם מוזר, אתה דובי ויש לך שם של בן.
כעסתי על ארול, שהוא רק דובי והוא מתלונן על השם שלו, בכל זאת
קראתי לו ארנולד, והוא שמח.
בכיתה ז' עברתי לבית ספר חדש
-אמא מעכשיו קוראים לי איילת
-למה איילת?
-כי אני איילת השחר, וזהו, ככה קוראים לי מעכשיו.
חלק מחבריי קראו לי איילת מתוך בדיחה, אבל אחרי כשנה הרעיון
תפס, גם במשפחה, רק סבתא לא הסכימה, והמשיכה לקרוא לי שחר.
עדיין הייתי שחר, שחר זה שם של בן, ואמא רצתה לשנות. ופתאום,
איילת כבר לא היה שם יפה, רציתי להיות עדי, תכשיט יקר, ושם
פשוט ונפוץ, שם של בת.
ארול צחק
-עדי זה שם של אבן
גם חברה צחקה
-עדי זה שם של פריחה
-לא נכון, עדי זה לא אבן ולא פריחה, עדי זו אני.
בחופש הגדול פגשתי מישהו שקראו לו שחר
-היי אני שחר
-היי גם אני
שחר אהב אותי, לא איכפת לו אם קוראים לי שחר, או עדי, או
איילת, העיקר שאני אני. יום אחד אמר לי שאני צריכה להיות מור.
כעסתי על שחר ולא דיברתי איתו יותר.
אמא לא הסכימה לשנות את תעודת הזהות.
בגיל שמונה עשרה, הייתי חופשיה לעשות עגילים, לצייר קעועים,
לקנות אוטו ולעבור לדירה משלי, וגם לשנות את שחר לעדי. אבל לא
שיניתי.
נשארתי שחר.
עוד שחר אחת.
כי שחר זה שם של בת. |