פעם הייתה ילדה שזכרה הכל.
מספרים, כתובות, שמות, אנשים, אוטובוסים, מקומות.
הטלפון בבית שלה לא הפסיק לצלצל, אבל לא בגלל שהיו לה כל כך
הרבה חברים, אלא בגלל שכל הזמן היו מתקשרים אליה לשאול איך
מגיעים מפרדס חנה לחדרה, בשעה 17:00, או מה מספר הטלפון של
משפחת אופק בנס ציונה.
כולם שמעו עליה, וכולם הכירו אותה, וכולם ידעו שלה יש מענה לכל
שאלה.
והיא מאוד נהנתה מתשומת הלב, כי מעולם לא היו לה חברים, ופתאום
כולם מתקשרים ומבקשים דווקא אותה.
אז היא תמיד עזרה בחפץ לב, ובלילות היא הייתה משננת לוחות
זמנים של רכבות וקוראת את ספרי הטלפונים של גוש דן והסביבה,
כדי שחס וחלילה לא יתכן מצב שהיא תהיה בחוסר ידיעה לגבי שאלה
מסויימת.
זה לא דרש מאמץ רב מדי מבחינתה, מאחר ובקריאה הראשונית היא כבר
זכרה 97% מהפרטים.
אבל היא השקיעה בזה את כל כולה, עד שתאי הזכרון שלה היו מלאים
במספרים, כתובות, שמות, אנשים, אוטובוסים, מקומות, ולא היה
מקום לשום פרט מידע אחר.
היא עזבה את בית הספר בכיתה ט', לאחר שהבינה שאין יותר מקום
בראש שלה, ואם היא רוצה שהטלפון ימשיך לצלצל, כדאי שתתמקד
בדברים החשובים באמת.
וכך הייתה מעבירה את ימי חייה, בישיבה ממושכת ליד הטלפון.
הילדה לא הייתה טיפשה, אבל הייתה צריכה שמישהו יפקח את עיניה
ויסביר לה שעליה להתמקד בעצמה ולא בטובות של אנשים זרים שמעולם
לא פגשה.
ההורים שלה ראו שהיא מאושרת, אך לאחר שעזבה את בית הספר, הבינו
שהגיע זמנם לפעול.
הם הסבירו לה שהאנשים הזרים שמתקשרים הביתה הם לא חברים שלה,
וגם לא יהיו. הם רק מנצלים את תמימותה ואת יכולת הזיכרון
המופלאה שלה.
הילדה חשה נבגדת, מנוצלת וממורמרת, והחליטה שהגיעה השעה
לנקמה.
חשבה, חשבה, ופתאום עלה במוחה רעיון.
היא כתבה סיפור על ילדה שזכרה הכל. מספרים, כתובות, שמות,
אנשים, אוטובוסים, מקומות.
הילדה הזאת השקיעה את כל חייה בתאי הזיכרון שלה, ואנשים היו
מתקשרים אליה רק בשביל לנצל אותה. עד שיום אחד היא חצתה את
הכביש, ובגלל שמוחה היה טרוד בשינון הרחובות שעברה בדרך, לא
שמה לב כי האור ברמזור אדום והיא נדרסה על ידי מכונית.
היא יצאה מהתאונה בשלום יחסית, רק שאיבדה את הזיכרון שלה .
ומאחר ולא הייתה מועילה יותר, אנשים הפסיקו לצלצל.
היא פירסמה את הסיפור בשלושה עיתוני נוער, תחת שמה האמיתי, לאט
לאט השמועה עברה, אנשים הבינו את הרמז והפסיקו להתקשר.
למרות שהשיגה את מטרתה, הייתה הילדה עצובה ובודדה. היא עזבה את
בית הספר, אנשים הפסיקו להתקשר, ולא היה לה כל טעם לשנן את
ספרי הטלפונים, כי לאף אחד לא היה צורך בכך.
עם הזמן היא החלה לשכוח את כל מה שלמדה.
ערים שלמות נמחקו מראשה, כל קווי אגד נעלמו.
היא החליטה לנצל את תאי הזיכרון שפתאום התרוקנו, לצפייה בעשרות
סרטים, קריאת ספרים, ובעיקר העשירה את הידע שלה עם ספרי
הסטוריה ומדע.
ככל שעבר הזמן, יותר ויותר פרטים מיותרים נמחקו, ופרטים חשובים
ומעניינים נחרטו בתאי הזיכרון שלה.
הילדה הייתה כעת כל כך חכמה ומיוחדת, הידע שלה היה נרחב כמעט
בכל תחומי החיים, ושוב, הטלפון לא הפסיק לצלצל. כעת, כולם רצו
להיות חברים שלה.
אבל כולם נראו לה כל כך טיפשים ושטחיים לידה, שהיא בכלל לא
רצתה שיהיו חברים שלה.
היו לה חברים חדשים; ניוטון, איינשטיין, ארכימדס והרצל, שנראו
לה פתאום,
הרבה יותר מעניינים.