"צהריים טובים."
"צהריים טובים גם לך."
"מה תרצי להזמין?"
"שתי פיצות, אחת עם פטריות והשנייה עם זיתים, בקבוק קולה ומוות
אחד בבקשה."
"תוך חצי שעה המשלוח אצלך."
"תודה"
"להתראות"

לא. לא אצלי לפחות. לא הזמנתי, לא ביקשתי, לא רציתי ואני עד
היום לא רוצה.
אף אחד לא שאל אותי. אף אחד לא התייעץ.
באו.  לקחו.  הודיעו.  הלכו.  

כתה ה'. כל כך קטנה. רק עכשיו אני מתחילה לעכל.
תמיד הקדמתי. הייתי בראש. בין המובילים. אבל למה גם בזה?

ואם אני גדולה מספיק על מנת להתמודד עם זה, למה לא ירד שליח
לתאם איתי שעה, מקום, תאריך? לפחות הייתי מסיימת את זה כמו
שצריך. מילות פרידה, מסיבת סיום, אולי אפילו מתנה סמלית...

לא. לא אצלי לפחות. על הדלת שלי דפק יום אחד שליח. בלי הזמנה
מיוחדת, בלי שום הודעה מוקדמת,והביא איתו את 2 הפיצות (אחת
פטריות והשנייה זיתים), את הקולה ואת המוות.

לא רק שאני משלמת על זה בכל יום מחדש, לך תאכל את זה עכשיו.