ימים חמים עוברים על נשר. כל תושביה לבושים בבגדים קצרים, חלקם
מלוכלכים בכתמי קרטיבים... אבל יום אחד יום מיוחד, היה יום חם
יותר אפילו ביחס לימים החמים בקיץ שלנו בישראל! חם עד כדי כך
שהמורות אפילו לא שתו קפה אלא לימונדה קרה ובאו בבגדים קצרים
וקלילים. למרות זאת יום הלימודים התנהלו כרגיל: למדנו, אכלנו,
הפרענו למורים ושיחקנו בהפסקה. לא העלנו בדעתנו מה עתיד לקרות
בהמשך...
כל התלמידים והמורים הלכו לביתם, רק אני נשארתי, הרצליה מנהלת
בית הספר היסודי. לפתע ראיתי אש - הלכתי לבדוק מה מתרחש בחצר
האחורית, כדי להעניש ילדים כמובן. אבל אז לפתע ראיתי אותו, את
הדרקון!
רצתי מהר אבל למרות זאת פספסתי את ההסעה. נאלצתי ללכת הביתה
ברגל. לפחות גם נועם לא הספיקה להגיע להסעה אז הלכנו שתינו...
פתאום שמענו צרחה! מין דרקון נוראי אחז באדם שמן וגדול! הדרקון
צעד לכיווננו בצאתו מבית הספר היסודי חששתי אפילו לחשוב על מה
שעלול לקרות לנועם ולי (על ידי יצור שהרים כל-כך בקלות אדם
כל-כך גדול).
אני כמו תמיד שירתתי את ילדי החטיבה בצורה הטובה ביותר
שיכולתי - בדרך כלל איני אומר "שיכולתי" אבל לפני רגע קט
התחלנו להתנדנד ואיני יודע מדוע. פשוט פתאום האוטובוס שלי החל
לעלות למעלה בהתנדנדות פראית.
התנהגתי בצורה שלא תאמן, אחזתי בכל דבר נע שעבר לידי, נכנסתי
לקריזה. תמיד אמרו לי: "הם פוחדים ממך יותר ממה שאתה פוחד
מהם", אבל עדיין פחדתי פחד מוות! מתוך ניסיוני, דאגתי לתפוס את
הגדולים ביותר: יצור שמן ואוטובוס.
"אני רעב" אמרתי לאשתי, "דוד, רוצה אוכל? אז לך לקנות שמן!"
היא אמרה. ואתם ודאי יודעים שכשאישה מבקשת אז עושים... הלכתי
לכיוון הדלת, פתחתי את הדלת ופתאום צעקות מכל כיוון: "ראש
העיר, ראש העיר". פילסתי את דרכי בין המוני התושבים ביקשתי
מהבולטת ביניהם שתדבר בשמם, המורה אילנה שמה: "יש דרקון בעיר
ובידו הרצליה, מנהלת בית הספר היסודי רמות יצחק א', ואוטובוס
של ילדי חטיבה!" "אין בעיה, אני אטפל בזה" עניתי, הדבר הראשון
שעלה במוחי הוא לקנות שמן! אז כך עשיתי, הבאתי לאישתי את השמן,
אכלתי ואז התחלתי לחשוב. רעיון גאוני עלה במוחי - להזמין ניידת
משטרה.
הגענו הכי מהר שיכלנו. אני, ראש המשטרה האזורית, לקחתי על עצמי
את הסיכון וביחד איתו את הרמקול. "עזוב את הרצליה ואת
האוטובוס!" צעקתי ולפתע, בפעם הראשונה בחיי, צייתו לי!!!: הוא
עזב אותנו ועף הרחק מעבר לתחום הראייה, לאזור שבדיוק רגע קודם
לכן נשמעה ממנו צעקה איומה...
"סדרי מיד את החדר!" "אמא אם את לא מבינה שום דבר! אני יודעת
שצריך לסדר את החדר אבל אני לא יכולה לעשות כלום לפני שאני
מוצאת את מוקי" אמרה הילדה לאמה. הילדה התמימה לא שמה לב איך
לפתע מגיע הדרקון מנשר לפתח ביתה, אך לפתע פתאום היא ראתה אותו
ועיניה נפערו בתדהמה "סוף סוף חזרת מוקי!" אמרה הילדה ודמעות
בעיניה, הדרקון השיב לה ביריקות אש קטנטנות וגניחות, הם התחבקו
והכל חזר לקדמותו |
