"איפה החבאת את זה? האם במקום שסיכמנו עליו?" "כבר אמרתי לך,
הוא במקום בטוח".
"טוב, תשמע אני בא זה מסוכן מדיי לדבר בטלפון ציבורי, אבל שלא
תעז לספר את זה לאף אחד".
אדם רגיל לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת פסים כחול לבן יצא מתא
הטלפון, הוא הביט בשעונו והחל ללכת, כל צעד שצעד היה יותר גדול
מקודמו, הוא התקרב לבית הדואר שם נעלם מאחוריו.
בעוד זה ישב ג'וני בביתו אוכל ארוחת ערב, "כן אימא אני אוכל
עגבנייה", בעוד אימו דוחסת לו ירקות לצלחת והוא נאנח בקול הוא
כבר נאבק באימו הרבה זמן שתפסיק לפטם אותו.
הגיע הלילה ואיתו שעת השינה של ג'וני, הוא שכב במיטתו מנסה
להירדם ופתאום נכנס לפאניקה הוא שכח, איך יכל לשכוח! וכמובן
באירוניה מוחלטת נשמעה דפיקה על החלון, ג'וני קם מבועת ומזיעה
וניגש בצעדים קטנים אל החלון, הוא הסיט את הוילון ופתח את
החלון, זוג ידיים נאחזו בו בחוזקה הוא חשב שתכף חולצת הפיג'מה
שלו תקרע, הוא אחז במרפק של הדמות השחורה ואמר "דיי אתה קורע
לי את החולצה" הדמות נכנסה ופניה התבהרו. זה היה לא אחר מחברו
ניקו הם עמדו לשניה בשקט  בעוד ניקו מסדיר את נשימתו. ניקו שאל
את ג'וני ",מה קרה? אתה חולה או משהו?"" ניקו שכחתי", " אני
מקווה בשבילך ששכחת רק איפה הנחת את המוח", ג'וני חשב זהו אני
מת הוא יהרוג אותי מה אני אגיד לו, ניקו לא יאמין לשום תירוץ
ואז אמר " לא באמת שכחתי" " מטומטם איך יכולת לשכוח את זה"
ניקו התחיל לחרוק בשיניו בעצבנות ואמר "ידעתי שהייתי צריך
לעשות את זה בעצמי, עכשיו הכל נהרס". הם היו עסוקים כל הלילה
בניסיון למצוא את מה ששכח ג'וני, בבוקר עיניהם היו אדומות
ושקים היו תלויים מתחת לעיניים.
ג'וני התיישב בעייפות וכבר היה מיואש לגמרי שלפתע נשמע קול,
משהו נמעך הוא קפץ ממקומו, האבדה נמצאה במקום שהכי צפוי
שתהייה. ניקו אמר" יש לך מזל, אם היו תופסים אותנו מצבנו לא
היה טוב כל כך. היא נמצאה על המיטה של אחד הנאשמים, הם פתחו את
השקית וניקו וג'וני כרסמו ולעסו כשאז נפתחה הדלת בחריקה אימא
של ג'וני עמדה מאחוריה ואמרה "ילדים צריך ללכת לביה"ס" כשראתה
את השקית חייכה ואמרה" עכשיו אני מבינה לאן נעלמו העוגיות".