כל יום בקיץ, הייתי יוצאת מחוץ לבית, ויושבת במרפסת, בול בשעה
ארבע.
אני זוכרת את דלת הרשת שלי שכשהיא נפתחה היא השמיעה קול חריקה
כזה (אף פעם לא טרחתי לשמן את הדלת, זה לא הייה כזה נורא),
והיו בה חורים (אף פעם לא טרחתי לתקן את החורים, שממלא לא היו
כאלו גדולים).
הייתי מתיישבת בכיסא המעפן הזה שקיבלנו לפני שנים מהדודים
באמריקה, שהייה כבר כולו מרופט ולא-מי-יודע-מה הדיף ניחוחות של
כיסא (לי זה תמיד הזכיר פרווה של כלב רטוב, אבל אף פעם לא
טרחנו לנקות אותו, לא ממש הפריע לנו, כנראה). המרפסת הייתה
בדיוק מול איזה בית כזה, גדול שמוקף גדר לבנים. הבית עצמו
מבחוץ הייה יפה ומטופח וגרה שם משפחה אמידה.
שני הורים, וילד קטן, בערך בן 13, די מופנם, לא ראיתי אותו
יותר מדי בחוץ, וכשכן הוא הייה כל כך שקט.
פגשתי פעם את ההורים שעברו לא מזמן לבית הזה ממול, דווקא אנשים
נחמדים. בכלל זאת הייתה שכונה מעולה.

הייתי מחכה כמה דקות על הכיסא הזה, ובנתיים מקשיבה לצלילים
בבית שלי. הייה כל כך נחמד להקשיב לצלילים של צלחות-כוסות,
וצעדי רגליים, וקולות של אנשים, וגם טלויזייה, ולפעמים היללות
של החתול.
הייה כל כך קל ונעים לשמוע צלילים כאלו.
אחרי כמה דקות, זה התחיל.
כל-יום-כל-יום, בבית ממול, בשעה ארבע (וקצת) עד סביבות שש
(וקצת) הייה מחזה יפייפה..
פתאום, מעל לגדר הלבנים, היו מופיעות עשרות בועות סבון
צבעוניות.
עשרות בועות בכל הגדלים, בכל הצבעים, אפילו בכלמיני צורות. זה
הייה כמעט מסנוור..  זה הייה נדמה כאילו שמישהו החליט להחיות
את הסרטים המצויירים האלו של פעם וליצור עננים ועננים של בועות
סבון יפייפיות.
הייה מעניין לראות את הצבעים המשתנים על הבועות.. כל צבעי הקשת
היו שם.. בהתחלה הן נולדו כסגולות-כתומות, אחר כך, בהתחשב לאן
שעפו, נצבעו לירוק, אדום, כחול, ורוד..  והיו גם עירבובים של
צבעים. עירבובים פסיכודליים של סגול-כחול-ורוד, או של
כתום-צהוב-ירוק..
בסופו של דבר כולן נעשו שקופות, הצבעים עליהן נעלמו, והן
התפוצצו.
הייה עצוב לראות את כל הבועות האלו מתפוצצות, כי הצבעים עליהן
היו כאלו יפים. אתה אף פעם לא רוצה שבועה תתפוצץ לך בפנים,
ביחוד אם היא כל כך יפה.
זה הייה הילד (שהייה לו כנראה משעמם) שהייה יושב עם מכשיר כזה
מפלסטיק שההורים קנו לו, עם מלא מלא חורים בכלמיני צורות,
והייה טובל את המכשיר בסבון והייה נותן לאוויר להכנס כדי
שהבועות יצאו.
אני יודעת כי בפעם הראשונה ששמתי לב למסך בועות הזה, עוד
בהתחלה כשהם עברו, באתי לבדוק מה זה.
כשניגשתי לבית רציתי לצלצל בפעמון אבל השער הייה קצת פתוח, אז
נקשתי פעמיים כמקובל ונכנסתי.
הוא ישב שם על הדשא, עם המכשיר הזה, מאד שקוע במלאכה שלו.
מה שהייה מאד מוזר בשבילי שהוא בכלל לא הסתכל על הבועות
הצבעוניות שלו, והייה פשוט מאד עסוק בהכנה שלהן. עשה בועות
ועשה בועות, שכולם יראו, שמסך הבועות לא יפסק לדקה. הייה קצת
מצחיק לראות אותו יושב שם לבד עם מעין בית חרושת קטן כזה
לבועות.
הוא נראה כל כך חיוור, והחולצה חסרת השרוולים שלו נתנה לי
לראות כמה צלקות וסימנים כחולים.
אמרתי 'שלום', וחייכתי. הילד שנבהל, הסתכל עלי בעיניים רטובות.
זה כנראה מזה שהוא מתעסק כל הזמן עם הבועות, עשה לו גירוי
בעיניים.
"לא התכוונתי להפריע, רק רציתי להגיד שאתה עושה בועות מאד
יפות", אמרתי. הוא הפסיק להתעסק עם הבועות ואמר בשקט "תודה".
חייכתי ויצאתי, כדי לא להפריע לבועות.

מאז לא ראיתי אותו, אלא רק את הבועות. כל קיץ הוא הייה עסוק עם
הבועות האלו.
בחורף ההורים שלו היו רוב היו בעבודה ובנסיעות ארוכות, ובקיץ
היו נחים. איזה כיף לו, עם הורים כאלו עסוקים שעושים מאמצים
לבלות איתו את הקיץ קונים לו המון דברים ומתנות.
כמה קיצים כבר שאני רואה את המחזה היפייפה הזה. איזה כיף לגור
ככה מול בית כזה.
אמנם, לפעמים הייתי שומעת צרחות של ריב, בעיקר בשעות הערב, אבל
זה לא הייה כזה נורא. זה לא משהו שכל בית לא עובר. ככה זה
ילדים, יכולים לשגע את השכל.
ובאמת שלא שמתי יותר מדי דגש לסימנים הכחולים, הם ממלא לא היו
כאלו גדולים, ובאמת שילדים נופלים כשהם משחקים.
ואף פעם לא הפריע לנו הריח של העשרות בועות סבון, אחרי איזה
שעה של הפרחתן.

מה שכן הפריע לנו, חודש אחרי שהילד התגייס,
הייה הקול של הירייה.