אני זוכרת שביום שמתת הייתי בחדר שלי מתחת לבית. לא היה לי כוח
לעלות הביתה. היה קיץ וחם. ישבתי על המיטה והורדתי שערות
מהרגלים. הוצאתי את האינטרקום מהחשמל כדי לחבר את ה"סילק
אפיל". לכן אמא לא קראה לי מיד. כשסיימתי עליתי הביתה, ועוד
בחוץ על המדרגות אמא קראה לי  מהגשר ואמרה לי שאבא נפטר. לא
הייתי יכולה להבין את הקשר ביני לבין המשפט הזה. ידעתי שאתה
הולך למות, אבל לאו דווקא היום, באוגוסט. נכנסתי הביתה וראיתי
את המטפל שלך יושב במטבח ושותה מים. נכנסתי לחדר השינה וראיתי
אותך והתחלתי לבכות. אני זוכרת את החדר ברגע הזה. כל המכשירים
עוד היו שם - הכסא גלגלים, המוט שאמור לעזור לך להתרומם
מהמיטה, מכונת החמצן. אור חזק נופל פנימה מהמרפסת. אני עומדת
ליד השידה עם כוס מים ביד ובוכה, ואתה מוטל על המטה. הגוף שלך.
אתה. מכוסה בסדינים אפורים כחולים. אתה תופס כל כך מעט שטח על
המיטה הזו. הגוף שלך לא שונה מאוד מאיך שהוא היה אתמול - רזה,
חולה. אולי היית קצת יותר דומה בצבע לסדין שהיית עטוף בו.
הסתכלתי על העור והשערות. לא העזתי לגעת בך. חשבתי כמה מוזר
שהגוף נעצר.

ואני ממשיכה להסתובב בין הימים והדקות. השרידה בנתה בי חוזק
שלא הכרתי קודם, ומצד שני נפער בי חלל של אובדן שלא מתמלא. חלל
שמוביל אותי לרעב. שגורם לי להיות עם גברים שלא עושים לי שום
דבר רק כדי להרגיש משהו לשניה אחת. ושוב לשתות יותר מדי כדי
שיהיה לי אומץ ללכת אל אותם גברים, ולעשן כדי להסתתר מאחורי
הסיגריה ולהיראות אדישה בזמנים שאני הכי רגישה להכל. ולא להעז
באמת להראות למישהו בעולם הזה שאני מתפרקת.