נכנסתי למסדרון ארוך, שסופו לא היה נראה לעין. על הקירות היו
תמונות של ילדים. לא היה שום דבר משונה בתמונות, או לפחות ככה
חשבתי עד ששמתי לב שלא היו לילדים אוזניים.
כשהמשכתי ללכת, ראיתי שני גברים בני עשרים פלוס רבים ביניהם.
"אני לא מכוער מירון!" צעק אחד. "צודק," ענה השני "אתה פשוט
דוחה."
המשכתי ללכת. מדי פעם ראיתי מולי חיילי מג"ב, אבל הם תמיד
נעלמו בצורה מסתורית.
נתקלתי בגופה של בחור ערבי. הבטן שלה הייתה פתוחה, ויצאו ממנה
דגלים מגולגלים, עלונים, סוכריות ואסימונים. לקחתי את
האסימונים. במצבים אחרים הייתי מתחיל לתחקר איך ולמה הבטן של
הבחור הייתה פתוחה, וגם למה לעזאזל לא היה לו דם, אבל הוא היה
סתם ערבי מסריח אז החלטתי לעזוב את העניין.
בהמשך הדרך ראיתי קוסם, שיושב מאחוריי דלפק ועליו כובע כשמעליו
התנוססה כרזה ועליה היה כתוב "רק 19.99 ש"ח כולל מע"מ ותחזו
בקסם מדהים!". שאלתי את הקוסם אם הוא יקבל את האסימונים
שהוצאתי מהבטן של הערבי ולאחר היסוס קל, הוא הסכים. הוא התחיל
להגיד "אברא קדברא" ואת כל הזיבולים הרגילים שקוסמים תמיד
אומרים וכשסיים, הוא הכניס את היד שלו לתוך הכובע שמולו,
והוציא תינוק מת. לקחו לי מספר שניות לעבד את המידע שהוצג
לפניי עתה, ולאחר חשיבה קלה הבנתי שזה הרגע בו אני אמור להתחיל
לרוץ בהיסטריות.
התחלתי לרוץ בלי להסתכל אחורה ובלי לשים קצוץ על שום דבר.
חלפתי על פני שני אנשים שמיתנו אהבים כשחבורת שדים עינתה אותם,
חלפתי על פני אוטובוסים מתים, חלפתי על פני ערבי עם שפם וגם
חלפתי על פני מישהו תמהוני שאחז בשתי לבבות בידיו.
לבסוף, אחרי שלוש שעות ריצה, הגעתי לצינור. על הצינור היה רשום
"הפתח".
שקלתי מספר שניות אם להיכנס או לא, אבל מהר מאוד הבנתי ששום
דבר שנמצא בתוכו לא יכול להיות מזעזע כמו המראות שראיתי במשך
השעות האחרונות. אז נכנסתי.
כשיצאתי מהצינור, ראיתי מישהו מוזר מראה, עם פרצוף שלא ממש
נראה הגיוני.
"שלום," הוא אמר לי.
"שלום." עניתי לו.
הוא הצביע על כיסא קרוב ואמר לי לשבת.
"אני מבין שחיפשת אותי." הוא אמר.
"לא... לא ממש." עניתי.
"אז מה חיפשת?" שאל.
"לא ממש יודע."
בהינו זה בזה מספר שניות.
"מי אתה?" שאלתי לפתע.
"אתה באמת לא יודע?" הוא הביט בי בתמיהה "תסתכל סביבך. מה כל
זה אומר לך?"
הסתכלתי סביבי ולא ראיתי שום דבר מיוחד. למעשה, לא ראיתי שום
דבר. על מה שהיה שם, היה אני, הוא, שתי כיסאות ושולחן שעליו
ניצבו שתי משקאות קוקטייל.
"שום דבר," עניתי לו "זה לא אומר לי שום דבר!"
"בדיוק!" הוא צעק בהתרגשות "בדיוק מה שניסיתי להסביר לך."
עדיין לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, אבל לא היה נעים לי להודות
בכך, אז המשכתי את השיחה.
"אז מה... אתה עושה כאן?" שאלתי.
"אני נח." הוא ענה.
"נח ממה?"
"נח... מהכל."
"אה. זה בטח קשה." הגבתי.
"מה קשה?" תמה.
"לנוח." הסברתי.
"למה?"
"לא יודע, אבל זה נראה לי מאוד מאמץ."
"לא. לא ממש."
ישבנו שם, אני והוא, עוד שעה ושתינו מהקוקטייל. מדי פעם החלפנו
מילה, אבל כמעט ולא הבנתי מילה ממה שהוא אמר, למרות שהוא השתמש
בשפה די פשוטה.
אחרי זה, הוא הראה לי יציאה עוקפת, כך שאוכל לצאת מבלי להיתקל
באותם מראות קשים שראיתי בדרך. הודיתי לו והלכתי.
עד היום אני לא ממש יודע מי זה היה, אבל בדבר אחד הוא צדק:
הוא לא אמר לי שום דבר.