תמיד בערב, כשהייתי חוזר מקניות בסופר-מוטי-הכי-זול-בשכונה,
וגם סתם מהעבודה, הייתי רואה אותה יושבת שם. תמיד על הספסל,
תמיד באותו מקום על הספסל ותמיד מושכת את תשומת הלב. אתמול היא
הייתה לבושה בשמלת פסים שחורים ואדומים בגזרת מיני, עם
גרביונים סגולים ונעלי אול סטאר כתומות. ביום ראשון היא לבשה
שרוואל ירוק בהיר עם עיגולים לבנים כאלה, כמו שהיו הולכים
בשנות ה-60, גופייה ורודה דקיקה כמעט שקופה וסנדלי אצבע חומות
משופשפות. וכל פעם- עם תסרוקת משוגעת כזאת. פעם בעשרות קוקיות
קטנות, פעם בשיער כחול בוהק, פעם ג'ינג'ית חמודה ושובבה שכל
שיערה אסוף בצמות ומסודר בתסרוקת בסגנון אפריקני. תמיד היא
הפתיעה אותי מחדש.
היום היא לבשה ג'ינס די פשוט (מבחינתה), מקושקש בגרפיטי פריקי,
וחולצה שחורה של מטאליקה. השיער היום נשאר בבלונד מאתמול
ושלשום, הפעם מחולק לקבוצות, שבקצה כל אחת מהן נקשר פרח תכול
קטן. היא מצצה סוכרייה על מקל ענקית בצבע אדום.
הייתי עייף מאוד, וגם קצת עצבני.
הכל התחיל בבוקר, כשיוסי החרא הזה צרח עלי בעבודה שהוא היה
צריך את התזכיר המסוים של קרמרמן השקעות בע"מ על השולחן שלו
היום, ולא מחר. בין הצעקות שלו ניסיתי להחדיר מילה, אבל האיש
פשוט סירב לשמוע שאת מטלת התזכיר הוא נתן לאריה שהיה חולה כבר
שבוע. כל היום הוא היה עצבני וכעס עלי, ובתור סיום ליום הנפלא-
לא נשאר חלב בסופר של מוטי, ולא הייתה גם ארוחה להכנה מהירה
שאני אוהב. אבל אולי אני בכל זאת סתם משמיץ, כי הייתה לי נקודת
אור היום בהפסקת הצהריים. מאיה החמודה ממחלקת פרסום סוף סוף
השיבה לחיוכיי בחיוך קטנטן, אחרי שכבר חודשיים שאני משגר אותם
אליה. רציתי להזמין אותה לאיזו ארוחת ערב, או לפחות צהריים על
חשבוני, אבל תמיד מקנן הפחד בתוכי שאני לא מספיק בשבילה, שאני
לא בליגה שלה.
בכל אופן, הנערונת המשוגעת ההיא נראתה גם כן קצת עצובה. מצבי
הנוכחי (עמוס בשקיות מהסופר) לא ממש אפשר לי לשבת לידה ולהתחיל
לגלגל איתה שיחה, דבר שרציתי לעשות כבר מזמן.
ואולי מאיה מפחדת קצת לחייך אלי, כמו כמה אנשים שמפחדים אחרי
שנודע להם על "העבר הרפואי" שלי?...
העבר הרפואי- פסיכיאטרי שלי, או כמו שאמא שלי אוהבת לקרוא לו:
"התקופות השחורות בחיי בני", כולל כמה התפרצויות קטנות על
המורה לגיאוגרפיה (שדמתה באופן מפליא ומחליא לג'אבה ממלחמת
הכוכבים) והסתגרויות ארוכות בחדר שלי. חברים לא היו לי, והדבר
הדאיג את ההורים שראו בעניין תוספת ל"מנהגי המשונים". הדודה
חיה שבאה את כל הדרך מערד כדי לראות "מה קורה עם הילד", הציעה
לאמא ואבא את הטיפול אצל דוקטור זלינגר, פסיכיאטר לילדים.
כך מצאתי את עצמי מתרווח על הכורסה (ולא על ספה) המלכותית
שבמשרדו, מספר לו על חוויות, הרגשות, מחשבות. לפעמים בימי
החורף הוא היה מדליק את האח אצלו ואפילו מכין לי שוקו חם. הוא
היה ממש בסדר, זלינגר הזה, לא התייחס אלי כמו אל איזה עוף מוזר
(כמו שאר האנשים). אחרי כמה חודשים של שיחות ארוכות עם
הדוקטור, הוא שיחרר אותי מטיפול ורשם בתיק הרפואי ש- הנ"ל לא
דורש טיפול תרופתי ו/או השגחה נוספת ושהינו נמצא בקו הבריאות.
משהו כזה לפחות.
אבל מצד שני- מעט אנשים ידעו על העבר הרפואי שלי, ולמרות שיוסי
המניאק ביניהם (ובגלל זה לא התלהב להעסיק אותי) לא נראה לי
שמאיה יכולה לדעת איכשהו.
עמדתי מול דלת הדירה שלי כבר 10 דקות בערך, ולא שמתי לב. בסוף
פתחתי את הדלת וזרקתי את השקיות על השולחן. הוצאתי בירה מהמקרר
ושתיתי בלגימות ארוכות ארוכות, מנסה לשכוח את עצמי. הדלקתי
טלוויזיה. היה שם סרט גרוע, שראיתי עשרות פעמים, וכל פעם
ריחמתי על עצמי מחדש שנאלצתי לצפות שוב ושוב בקטעים המוכרים
המשעממים.
-כל כך ריק פה. איפה? -בחיים. של מי? -שלי...
בסוף כבר הלכתי לישון.
אני בודד.
לגמרי.
...
עוד יום מטורף בעבודה חולף, הפעם יוסי מאשים אותי בעבודה
שקשורה למיכה הרואה חשבון. "אבל כמה פעמים אני צריך להסביר לך
וקסמן?... התזכירים, בזמן!!". "אין בעיה יוסי..." אמרתי בשקט,
מנסה לנער אותו מעלי. בארוחת הצהריים חייכתי שוב למאיה. היא
החזירה לי חיוך רפה, כשבדיוק עבר לידי משה. "אתה לא בונה עליה,
נכון? יא מסכן אורי... עזוב'תה, היא שייכת כבר ליגאל, הגבוה
הזה מהקומה השנייה..." הוא אמר.
שוב אותו מסלול מוכר הביתה, שוב אותה דרך, שוב אותו פארק עם
ספסלים,
אבל איפה הילדה המשוגעת?
היא לא ישבה על הספסל שלה, או על ספסל אחר. היא לא נראתה באף
פינה בפארק, הנערה היפה בפנים העצובות, הפנים שאי אפשר היה
לטעות בהן, גם כשהמעטפת סביבן המשיכה להשתנות.
עליתי במדרגות הרעועות של הבניין הישן שלי. פתחתי בעצלות את
הדלת וזרקתי את התיק איפה שהוא על הרצפה. דחפתי את הדלת עוד
קצת, עד שהיא התנגשה בקיר הניצב ונדהמתי למראה עיניי. לרגע
חשבתי שאני חולם, כי בעצם- מה הסיכויים שדבר כזה יקרה במציאות?
אז צבטתי את עצמי לשניה, וזה כאב.
הילדה הזאת מהפארק ישבה שם, על הספה שלי, בוהה בי כמו שבהיתי
בה.
שאלתי אותה מי היא ומה היא עושה אצלי בדירה. היא אמרה שאני
מכיר אותה, ושהיא באה כדי לעזור לי לעשות משהו שכבר מזמן רציתי
לעשות.
שאלתי אותה על מה היא מדברת ואם בא לה בירה. היא ענתה שכן,
ואמרה לי לבוא אחריה. לקחתי שתי בירות מהמקרר ושנינו יצאנו
מהדירה.
היא הוליכה אותי במעלה המדרגות והגענו לגג. שאלתי אותה מה
אנחנו עושים פה, והיא אמרה שאני כבר צריך לעשות משהו שרציתי
לעשות המון זמן.
מה רציתי, בעצם?
התחלתי לחשוב- מתי הייתה הפעם האחרונה שרציתי משהו?
נזכרתי.
הדבר האחרון שרציתי בזמן האחרון היה, כמה עצוב, להתאבד.
זו הייתה תקופה קשה ומעצבנת, והרצתי את המחשבה הזאת בראש כמה
זמן, אבל לא היה לי את האומץ. פתאום- הקטנה הזאת פה משכנעת
אותי לעשות את מה שאני באמת רוצה. היא מתכוונת ל"זה"?
להתאבד?... ומאיפה בכלל היא יודעת מה אני רוצה?
התקרבתי לשפת הגג ופרשתי ידיים- אני מלך העולם?
ביד אחת הבירה הקרה, ביד שניה מרגישים את הבריזה מהים. לקפוץ,
או לא לקפוץ? הסתובבתי וראיתי את הנערה ההיא, נראית שמחה יותר
מכל זמן אחר שראיתי אותה. "לפני שאני קופץ," אמרתי לה, "יש
משהו אחד שאני רוצה לדעת". היא חייכה אלי חיוך נעים ושאלה מה
אני רוצה לדעת.
"מי את, באמת?" צעקתי לה, והצעקה התערבבה ברעש המכוניות שנעו
ברחוב למטה.
"אתה באמת לא יודע?" היא שאלה.
"לא.." עניתי לה.
"אני הנשמה שלך".
שחור. |
