כפרי בשל-יצחק מיוחס
בעת טיול לאיים הקנריים הגעתי לאי טנריפה, התאכסנתי במלון בשם
"מוזס על ההר" שצופה על נוף נפלא. בלובי ראיתי אדם שמשהו בצורת
העמידה ובתנוחת הראש הזקוף שלו משכו את תשומת לבי, נדמה היה לי
שפניו מוכרות, בתחילה לא הצלחתי למקם אותו בספריית זיכרונות.
עד שפנה אל דוכן המשקאות, צורת הליכתו המיוחדת העירה את
זיכרוני. אהה!! דומני שנפגשנו כבר בעבר. זה קרה בסוף שנת -
1963בתל-נוף. קרוב לסיום שירותי הצבאי כאיש חיל הקשר של חטיבת
הצנחנים.
בתקופה זו חוויתי את תחילתן של אהבה ראשונה ונטישה הראשונה.

בסיפור חברותי התמימה עם הצנחנית היפה בעולם, שזורה גם עלילה
עם דרמה מפחידה ועוצרת נשימה. תקלת צניחה בזמן תרגיל צבאי
לרגלי הר סדום-  כשצנחן יורד כשראשו כלפי מטה ורגליו מסובכות
במיתרים. בפרק הנוסף קיימים הדים לאותו הסיפור כפי שהוא נראה,
עם חלוף השנים, בעיניים אחרות. היש כאן שני סיפורים הפוכים?
האם ישנה כאן חזרה על רשומון? באפילוג מוזכרת תקלת צניחה נוספת
שהביאה לאבדן זיכרון חלקי לאחת הדמויות. אולי זו הסיבה לשוני
בגרסאות?

ערב אחד, כשהייתי חייל בסדיר, הגעתי למשרד הקשר, כדי לשלוח
מברק דחוף. הכנסתי את ראשי לאשנב הפעור בדלת ושוחחתי עם הפקיד
התורן. לפתע  נדחפתי מאחור. נדהם הפניתי ראשי לראות מי זה? לא
יאומן, יחד איתי נדחסה אל תוך האשנב חיילת, היא שרבבה את ראשה
ומחצית גופה פנימה כשראשה צמוד אלי. "היי!חברה" קראה בעליצות,
"באתי לקחת דואר לק"מבציה". ריח סיגריות מעורב בניחוח מסטיק
'בזוקה' אפפו וחדרו יחד אתה אל תוך משרד הקשר. התורן אמר-"הנה
החבילה שלך, תחתמי כאן, וכאן וגם כאן. תודה!" החייל הרים ראשו
מעל הניירת וסקר את שני הראשים הצמודים בפתח אשנב הדואר. חייך
כשעמידתו משונה ראשו זקוף והוא צעיר נאה וחתיך. "כמה אתם יפים
ומתאימים זה לזו בתוך מסגרת האשנב. נראה אותך גבר" דרבן אותי,
"יאלה תן ליפיפייה נשיקה". אני ביישן מטבעי, אך משהו בהתנהגותה
החופשית התיר את הרסן ודרבן אותי. לא חשבתי הרבה, קיבלתי את
האתגר, הפניתי ראשי ונשקתי ללחיי הקרובה. את תגובתה חשתי מיד
כשצבטה את ישבני. תוך צהלה הציגה עצמה "מיקי צמרת פקידת הק"מבצ
החדשה". בחנתי אותה מקרוב, תמירה רזה ונאה מאוד.

יופייה המהמם צד לימים את עינו המנוסה של עורך עיתון החיילים
'במחנה'. בשער בו מופיעים תצלומי טנקים, מטוסים משוכללים או
קצינים חמורי סבר, התנוססה תמונתה כשהיא מחייכת חיוך מתוק. על
ראשה כובע אדום ועל חולצתה ענודים בגאווה כנפי צניחה מבריקות
ומוכספות על רקע כחול.

למחרת פגישתנו הראשונה נסענו יחד עם חיילים רבים בהסעה מאורגנת
להצגה בהיכל התרבות- הצגת חינם לחיילים. כשהתיישבנו הסרתי מעלי
את מעיל החורף הצבאי המגושם. מיקי לקחה אותו מידיי ובטבעיות
הניחה אותו על ברכנו. לא נתתי דעתי על כך עד שלמבוכתי ותדהמתי
חשתי ביד מגששת ומלטפת את רגליי. מיוזמתה נטלה את ידי והניחה
על ברכה שבצבצה מחצאית הצמר הקצרה. חשתי מחנק בגרוני. מובן
שאני לא זוכר כלל במה עסקה ההצגה. השלמנו באותו ערב, עם חזרתנו
לבסיס, את מחקרנו המעמיק על האנטומיה של גוף האדם. הייתה זו לי
פעם ראשונה להיכנס לתחום האסור! ולמגורי בנות.

ימים אחדים מאוחר יותר, יצאנו אנו אנשי פלוגת הקשר יחד עם
מפקדת החטיבה, לתרגיל שנערך באזור בקעת עובדה לרגלי הר סדום.
התרגיל שכלל צניחה התחיל בשעות הערב. (הפעם לא יצא לי להעלות
את מספר הצניחות מעל חמישים ואחת.) לאחר ההתארגנות נותר לנו
זמן פנוי והעדפנו לצפות על הנוף. יד ביד טיפסנו, אני וידידתי
הטרייה, במדרון התלול. זוג עורבים שחורים קצרי זנב דאו מעלינו,
משמיעים קרקורים צורמים כמחאה על פלישתנו לטריטוריה הפסטורלית
שלהם. כמה "טריסטרמיות", שנקראות גם "זרזיר ים המלח", עפו
מעלינו כשהן מבזיקות לעינינו את יפי פס הצבע הכתום בכנפיהן. הן
פרחו לעבר המחצבות הכרויות בתחתית ההר. שם למטה, מי התהום
חלחלו ועלו, פצעי הנוף הגלידו והביאו לבריאת פינות חמד חדשות
של ברכות מים וצמחית נחלים.  

עזרתי לה כשמעדה ליד סלע, תומך קלות בגבה. פתאום מצאתי את עצמי
חבוק בזרועותיה. שפתיה חיפשו את שלי, רכותם המהולה בריח
סיגריות ומסטיק היו הפתעה נעימה. לשונה הדקיקה תרה את מעמקי
פי. עמדנו מחובקים בעצמה. גופה הצנום והגבוה תאם והשתלב בגופי.
שריקות צורמות של כמה מחברי ליחידה, הפרו את הרגע הקסום.
נפנפתי בידי כדי לגרש את הקנאים. לשמחתנו הם גילו התחשבות
הניחו לנו והתקדמו הלאה במעלה ההר. ללא מילים התענגנו על המגע
הקסום.

המשכנו לטפס עד לפסגה. נוף נפלא ועוצר נשימה נפרס מתחת. צבעי
הטורקיז של ים המות התמזגו באדמומיות ההרים המשתקפים במים
מנגד. עמדנו דוממים ונפעמים, אוחזים איש בכתף רעותו שתינו
ורווינו מן הנוף שעה ארוכה. אחר כך חזרנו וירדנו אל המחנה.
ברדת הערב החל התרגיל, יחד עמדנו וצפינו במילואימניקים הצונחים
לאור ירח ענק שהאיר את המישור הלבן. מטוסי ה"נורד" חלפו בנהמה
בגובה נמוך כיאה לצניחה קרבית. אחת אחר השנייה נבטו והנצו
חופות המשי במרומים. אנו המתבוננים מן הקרקע, הצלחנו להבחין
בצונחים האמיצים על רקע רקיע שטוף נוגה ירח מלא.

לפתע נשמעה מלמעלה צעקה: "חובש! חובש! הצילו! סרקנו בעינינו את
השמיים ולהפתעתנו מבין כל המצנחים, הבחנו בצנחן ששתי חופות
פרוסות מעליו, המצנח הרגיל החום והרזרבי הבהיר. שני המצנחים
הסתבכו זה בזה, בעקבות ה'פלונטר' שנוצר הוטחו רגליו כלפי מעלה
נלכדו והסתבכו במיתרים. עתה ירד במהירות כשראשו מופנה כלפי
מטה. מפחיד! מול עינינו עומד להתרחש אסון וודאי! מיקי נצמדה
אלי בבהלה, מורטת את שרוולי ועוצרת נשימתה. עיני כל החיילים
שהיו למטה בשטח ההצנחה, עקבו בחרדה אחר הדרמה המתרחשת במרומים.
הצנחן המילואימניק ניסה בכל יכולתו להשתחרר, אך לא עלה בידו.
ככל שבעט כך נכרכו ברגליו המיתרים. הוא קרב במהירות למפגש
הגורלי, לרגע הפגיעה וההתנגשות עם האדמה הלבנה."אמאאא" נשמעה
זעקה שנקטעה ברעש חבטה עמום. ראשו המוגן בכובע פלדה ננעץ בעצמה
בחול הרך. עגלגלות הקסדה גרמה לגוף לבצע מעין גלגול על הצד.
הרוח לא נשבה, כאילו נעצרה המומה מעוצמת האירוע. חופות המצנחים
התער סלו בנחת ונשרו וכיסו את הצונח. שקט מתוח השתרר. כמה
שניות של חרדה וריצה חפוזה כדי לסייע. מרטנו את מצנחי המשי
שכיסו את הצנחן, להפתעתנו שמענו אותו פולט קללות שאין הנייר
סובל. כנראה עורפו עבה כשל פר. כל המתח התפוגג בבת אחת. הבחור
קם התיר את רתמות המצנחים, הסיר את קסדתו המקומטת ניער את
הלובן שדבק בבגדיו והדליק סיגריה נובלס של "אחרי מעשה". אור
הירח המלא האיר את פניו, הן נראו חיוורות ומאובקות. "ידעתי
שאני לא צריך לקפוץ! זו הייתה הצניחה ה13 שלי". רטן כשהוא מעסה
את עורפו.
מאוחר יותר הסתברה לנו העובדה, מפי המשלחים במטוס, שמרוב חשש
ואמונות טפלות, פתח את המצנח הרזרבי מיד עם צאתו מבטן המטוס
וזה הדבר שגרם להסתבכותו.

לוחמי הגדוד אספו וקיפלו את המצנחים אל תיקי הברזנט. העמיסו
אותם על כתפיהם ונשאו לנקודת הריכוז. שם התארגנו ויצאו לכיבוש
היעד. הם הסתערו "וכבשו על יבש", בצעקות קרב "בגה", "בגה",
"בגהההה" היעד היה על גבעה בודדה שנשאה את שם הקוד 99.  למחרת
בלילה יתקיים התמרון "על רטוב" באש חיה. אנו חיילי הקשר של
מפקדת החטיבה מילאנו הפעם גם את תפקיד הבקרים "בבקרת התרגיל"
סייענו לנתח את תוצאותיו. על סמך הניתוח ייושמו הלקחים כדי שלא
תהיה מחר שום תקלה.

מאוחר יותר פתחנו קופסאות שימורים כארוחת ערב מאולתרת. אחר כך
עזבנו את החברה שרבצו ליד המדורה והתרחקנו. מיקי ואני פרסנו
זוג שקי שינה צמודים בתוך קפל קרקע מוסתר. את הרוכסנים בינינו
הותרנו פתוחים.

בבוקר עבר מפקד החטיבה לידנו. אני ביישן , איני יודע למה, אך
כשראיתי אותו קרב נבהלתי התכסיתי מעל ראשי בשק השינה, אולי כדי
שלא יראה מי האיש שידו טמונה במעמקי השק הסמוך. או אולי חששתי
שעשיתי עם הנערה הלילה מעשה האסור לפי חוקי מט"כל. זו הייתה
בדיחת היום. עוד שנים מאוחר יותר צחקו עלי. תמיד הזכירו את
מעשה בת היענה.

הזמן הקצר בו היינו חברים היה נפלא ומענג.. לצערי, כמו כל דבר
טוב נגמרו היחסים כשיצאתי לתרגילים ומשימות בשטח. היא חשה
בדידות, פרח כזה זקוק כנראה לטיפול וליחס טוב כל הזמן...
כששבתי מהשטח ראיתי כי נטשה אותי, את הפרי הבשל קטף פקיד
הדואר. ראיתי אותם הולכים יחד כשהוא מחבק את כתפה כשראשו זקוף
ועמידתו משונה.

פרק נוסף:-טנריף האיים הקנריים קיץ 2002 .
שרועה על בטני, טיפות מים קרות ניגרות על עורפי ממפית לבנה
המכילה קוביות קרח. ריחות קמפור מעורבים בניחוח שמנים אתרים
צובטים את נחירי. ידיו האמונות של המעסה הפיליפיני לשות,
מועכות, משחררות כל שריר. קצות העצבים מתרוננים, תענוג מאיתי,
גופי הולך ומתרפה. בחיי! אחרי כל מה שעובר עלינו, ממש אני
זקוקה לזה. (מי לא בעצם?) קרני השמש חודרות מבעד פרגולת סככת
הטיפולים. קצת מסונוורת כשאני מתבוננת למטה נשענת על סנטרי
המרופד בספוג. למטה, בתחתית מצוק סלע לבן למרגלות המלון יש
מפרץ קטן וקסום דמוי סהר. צבע מימיו טורקיז עמוק המשתנה
בגווניו לפי עומק מי הים. למעלה, ליד בתי כפר ציוריים התלויים
מעל התהום, צונח לו מפל מים הנוצץ כפס כסף ונשפך למפרץ, סירת
מרוץ אדומה, מותירה אחריה שובל קצף לבנבן תוך שהיא מושכת חבל
אליו קשורה נערה בביקיני צהוב לימון. מעליה מצנח כנף צבעוני
שנושא ומעיף אותה אל על. שאגת ההנאה שלה מתמזגת בקריאות שחף
מוכסף הדואה לו בהנאה על כנפי רוח חמימה.

אכן אין מקום יפה כטנריף. גן עדן עלי אדמות. אני יודעת זאת
בבטחה, האם לא טיילתי כבר בכל העולם? עשיתי זאת במימון כספו של
בעלי היקר, משה. שהותיר לי במותו קרן צנועה של כמה מיליוני
דולרים.

משה, מוזס רוזנברג אזרח ארה"ב עליו השלום היה אדם אמיד. קומתו
הנמוכה גרמה לכך שהוטרד וסבל בילדותו הקנטות רבות. כדי להוכיח
שאין הוא נופל מאחרים התאמץ, הצליח וזכה בעושר רב. היה בעל
שליטה על עסקים רבים בעולם. מוזס תרם רבות למדינת ישראל בנושא
הביטחוני והיה בקשרים עם אבי שהיה אלוף בצ"הל. אבא, היה טרוד
בענייני רכש בחו"ל, לא טרח להקדיש לי מספיק מזמנו. הטיפולים
הפסיכולוגיים שעברתי מאוחר יותר הבהירו שאכן סבלתי מחסר בדמות
האב. כפיצוי אימצתי לי אבות מבוגרים שונים. אחד מיוחד היה מר
מוזס.

מידי כמה שנים, כשביקר בארץ, נהג להתארח בביתנו. כבר בהיותי
ילדה נהגתי לטפס עליו ולהתערסל בזרועותיו. התאפשר לי לעשות זאת
בצורה חוקית ומתמשכת מאוחר יותר גם כשבגרתי. יום אחד גילה את
תמונתי על חזית עיתון 'במחנה', עליו היה מנוי ושנשלח אליו
בקביעות מידי חודש לאר"הב. בתצלום אני מחייכת בגאווה כשעל חזי
כנפי צניחה מוכספות וכובע אדום מונח בשובבות על תלתלי. היה זה
לאחר שזכיתי להתברג אל בין הצונחים לים תל אביב ביום העצמאות.
על צ'ופר זה נלחמו כל אנשי החייל ללא הבדל דרגה. אני הצלחתי
בהיותי צנחנית יחידה ששירתה אותו זמן בשירות סדיר. אולי לא
הזיקה לי קצת פרוטקציה של אבא, האלוף.  מאוחר יותר, כשסיפרנו
לילדים את עלילות מיקי הצנחנית אבא מוזס היה מגדיר זאת כך:
"יתכן שעזרו לך גם חיוכיי 'שמחת החיים' שנובעים מאופייך הקסום
ושהוקרנו בפניך הנפלאות." סיבות רבות סללו כנראה את הדרך לקורס
הצניחה המיוחל ובעקבותיו ההזמנה המחמיאה לצניחה לים.

מוזס הנמרץ ביקש את ידי והפך לבעלי כשהשתחררתי מהסדיר. נישאנו
ברוב טקס ועברנו לביתו בארה"ב. "את יפה גבוהה ותמירה, אני מצפה
לנכדים שיהיו כמוך וכמוני שיהיו גם חכמים וגם גבוהים". כך אמר
ואכן בקשתו התגשמה. כסבתא אני גאה בנכדי. בעלי זכה לראות בחייו
כיצד נישאו בניו המוצלחים. הוא אף הספיק להניף נכד בלונדי יפה.
כמתנה על כי מימשתי והמשכתי את שושלת רוזנברג, שהוא הבן היחיד
בה, רשם את המלון על שמי. תמיד היו לו מיני אמרות שפר, למשל:
"את החשוב מכול אל תשכחו, אמריקה היא רק בית. מדינת ישראל היא
הנשמה". קבע במבטא אמריקאי כבד בעת מפגש משפחתי. פועלו למען
ישראל הקנה לו מעמד מכובד של 'חסיד אומות העולם'. כל פעם שביקר
בארץ היה מתקבל בברכה על ידי מנהיגיה. כשהוצע לו לקבל פרס
ישראל  סירב וטען: "כך צריך לנהוג כל יהודי הגון. עצם העשייה
היא הפרס".

לפני שנתיים נפטר מדום לב. ייסוריו היו קצרים. התאבלתי עליו
מאוד. למרות שהיה ברור לכל כשנישאנו, שפער הגילים הכפול יותיר
אותי אלמנה צעירה. אהבתי והערצתי את משה. השאיפה להצלחה
ומצוינות שאפיינו, חיבתו האבהית עת פינק אותי כאילו הייתי בתו,
ידידותו והכבוד אותו רחש לי, הדרך בה נהג כשהתייחס אלי כמו
למלכה. כל אלה יחסרו לי.

את הגיגי זיכרונותיי, שכאילו נשאבו מטלה נובלה ספרדית, קטע
'הברמן', הוא קרב הקיש בעקביו ואמר: "בוס! מיץ קר כמו שאת
אוהבת" והגיש לי כוס משקה צונן ששפתו מעוטרת בפתיתי קרח
ופירורי קוקוס. פיית קש צבעונית הסתלסלה מבין פלחי האננס שצפו
במשקה. אה...  פינוק כזה אפשר לקבל רק כאן בטרניף במלוני.
"תיירים בואו בהמוניכם, הנוף והמראות הנצפים ממלון "מוזס על
ההר" מצפים לכם." ססמת פרסומת טיפשית זו, שבה  והתנגנה לה
במוחי. מובן שלא היה צורך בפרסומת, מוניטין המלון, הנוף,
הפינוקים והיחס החם של אנשי הצוות הביאו לתפוסה מלאה בכל ימות
השנה.


התנמנמתי קצת. על רקע ריסי עיני העצומות נטבעו מראות וצבעים.
כאותן תמונות שאין להן אחיזת קבע, באות ונמוגות בלי שתעוצבנה
לכלל ממשות קבועה. טורקיז של ים עמוק...אדמומית הנשקפת במים
מדופנה של סירת מרוץ...מצנח צבעוני מרחף...
מצנח... צניחה...ים... צנחתי...אני נזרקת חזרה לשנות השישים.

"עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש!" הוא נפרס בקול חבטה
עמום. מרימה ידי אל הרצועות, אגודלים כלפי מטה, מושכת לצדדים
ומתבוננת למעלה, ברוך השם הכל בסדר! כמו בהריון ממש לפני הלידה
יש פתיחה! משחררת צד ימין של הרזרבי. מביטה למטה, נפרסת תחתי
פנורמה משגעת, חוף הומה אדם ליד בתים שסוגרים על הים. כחול
המים מתמזג עם אופק אפרפר. יוהוהוהו... איזה כף! אני צועקת
במלוא גרוני. לא אכפת לי מה חושבים עלי יתר הצונחים. אני נהנית
מכל שניה, ויש לי רק שבעים כאלו. "אין זמן", כמו שאומר דודו
טופז.

לקראת הצניחה המיוחדת עברנו קורס רענון מזורז בהדרכת המד"צ
הבכיר- "חמישים מטר לפני המים אתם מתירים את המצנח וממשיכים
לאחוז ברצועות המיתרים. עוזבים את המצנח עם הנגיעה במים.
לוקחים אוויר וסוגרים הפה, לא לשתות אלו מי ים מלוחים, אל
תשכחו לא עושים גלגול! את איסוף המצנח תשאירו לצוות קרקע. תוך
שניות תגענה אליכם סירות קומנדו, עד אז חגורות ההצלה תצפנה
אתכם אל ועל פני המים." החזרה המונוטונית של המדריך עשרות
פעמים על אותה הוראה ננעצה כמסמרות במוחי. ביצעתי הכל כנדרש,
עכשיו יש לי קצת זמן ואפשר למצות את ההנאה והכיף ממצב נפלא של
ריחוף.  נרגעתי, שרירי רפו, גופי התחיל לחוש דגדוג שטיפס במעלה
רגלי אל בטני וחזי עשה סחרור במעיי ויצר ריקנות נעימה, משהו
הדומה לרעב בריא. זה האדרנלין המשתף את כל אברי בחוויה. חשתי
כמשתתפת באקט של סקס חפוז, קצר מהיר ומענג! ("ואפשר כבר לרוץ
ולספר לחברה". אוי... לא מתאים לי, זו הייתה סתם בדיחה עלובה
של הגברים שצנחו יחד איתי לים!) על כל פנים, אני את עוצמת
האירוע לא אשכח כל ימי חיי!

אני חושבת שאני נזכרת. הגעתי לתל נוף אחרי קורס פקידות משעמם.
הוכנסתי לעבודה בהדרכת חיילת חביבה, שעמדה להשתחרר, הסבירה לי
את מטלות תפקידי החדש- פקידת קצין המבצעים, של חטיבת הצנחנים.
נשארתי בתורנות ערב כבר ביומי הראשון. עם רדת החשכה הלכתי
למשרד הקשר כדי להביא את המברקים והדואר. את פתח האשנב חסם סמל
חובש כובע אדום.

נמשכתי, איני יודעת למה, העזתי להידחף ביחד אתו לתוך האשנב.
פקיד הדואר היה חייל מבוגר חתיך ונאה חבוש כובע ירוק. "יה...
כמה כולם יפים כאלה איזה מזל שנפלתי למקום נפלא כזה" חלף הרהור
במוחי. ביקשתי את הדואר לק"מבציה. פתאום הרגשתי צביטה וליטוף
על ישבני. בנוסף נאלצתי לסבול נאום הטפה : "מייד'לה לא נהוג
ככה סתם להידחף, אומרים ערב טוב המפקד, מבקשים סליחה! ובכלל
פרגית צעירה אולי תאכלי קצת לחם התחת שלך צנום משהו".
" תוריד את היד, התחת שלי זה לא עניינך"  לחשתי בגרון ניחר.
חוצפתו העבירה אותי על דעתי. כל ההרגשה הטובה שהייתה לי עם
בואי למקום החדש התפוגגה. פקיד הדואר נזף בסמל. "אחי אתה חולה!
ממש סקס מנייק! אתה רואה שמלה ומאבד את הראש". לקחתי את הדואר
מידי הפקיד, כשאצבעו נגעה בשלי עבר בי רטט, סימנתי אותו בראשי
כאחד שכדאי ליצור אתו קשר וברחתי .

הסמל הנבזה ניסה כמה פעמים להתחיל איתי, תמיד נדחף אלי. בחן
אותי במבט חמדני כאילו היה המכשפה מסיפור "הנזל וגרטל" וכל
שהוא מצפה זה שאשמין מעט "כדי שיהיה במה לתפוס". במעורפל,
זכורה לי אותה פעם שבה אורגנה נסיעה להצגת חינם בהיכל התרבות.
הוא נדחק והתיישב לידי וכל זמן ההצגה ניסה למזמז אותי. קמתי
ועברתי כמה שורות לאחור. אני נזכרת, גם בתרגיל שנערך ליד ים
המלח הוא הציק. עליתי עם פקיד הדואר החביב לתצפית על הנוף.
איזה חמוד הוא, כזה בוגר ויודע המון, סיפר לי על כל בעלי החיים
והצמחים שעברנו לידם. ביישן ומתוק אמיתי. קרבתי ונצמדתי אליו
אך הוא לא הבין, לא הייתה לי ברירה, משכתי אותו מעבר לסלע גדול
ונשקתי אותו בחוזקה. זיגי (נדמה לי שזה שמו) נמוך ממני ונאלצתי
להתכופף כדי לטרוף אותו. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלו, כך סיפר
כשהצליח לאסוף קצת אוויר.
את הרגע הקסום, בנוף הפסטורלי, קטעה שריקה צורמת. התבוננתי
לאחור וראיתי את הסמל הקרצייה, עושה תנועות מגונות בידו. חבריו
משכו אותו הלאה אל מרומי ההר, "יא אלה קנאי, זה לא יעזור לך,
היא לא שמה עליך. תעזוב אותם במנוחה, תן לילדים קצת לשחק. בוא
תראה קצת נוף".

לאחר הטיול חזרנו למטה למחנה. ערב ארוך היה עוד לפנינו. תחילה
צפינו בצונחים, הם ירדו בשדה ליד המחנה. אחד מהם הסתבך ונפל על
הראש, אבל לא קרה לו כלום.( מעניין שדווקא אירוע דרמטי זה גירה
אותי להגיע לקורס צניחה ולצנוח.)  מאוחר יותר הסתערו לוחמי
הגדוד הקשוחים על אחת הגבעות. אני לא התבטלתי, הק"מבץ ביקש
שארשום ביומן את ההנחיות שהכתיב. כשנגמר התרגיל התכנסו כולם
ליד מדורה צלו קרטופלך ושרו.

בלילה, התחזק הקשר ביני ובין פקיד הדואר, כששקי השינה שלנו
פרוסים הרחק מכלל החיילים עשינו אהבה. הנחיתי אותו כי לו הייתה
זו הפעם הראשונה. לשמחתנו עמד במשימה בכבוד של וותיקים. החברות
בינינו החזיקה מעמד כמה שבועות וכשהשתחרר אימצתי לי אב רוחני
אחר. משהו לא בסדר עם הזיכרון, איני זוכרת את שמם של כל האבות,
סליחה האהבות.

צפירת פרידה של ספינת טיולים מהודרת מחזירה אותי למציאות. אני
מתמתחת כחתלתולה מפונקת ומתהפכת על גבי. או! הנה מגיעה
הפדיקוריסטית. אני צריכה להתכונן, הערב יש לי פגישה עם מושל
האי. הוא כזה חמוד, חתיך אמיתי. מקווה שהוא גרוש. אני מתה על
צורת העמידה המשונה שלו, תנוחת הראש הגאה והבוגרת מרגשת אותי.
אין בי ספק, אני בטוחה שאקטוף אקלף ואטרוף אותו כפרי
בשל...ויווה טנריף.

א פ י ל ו ג
נקישה קלה על דלתי העירה אותי ממנוחת צהריים. "שירות חדרים"
נשמעה קריאה עמומה מבעד לדלת העץ. " בבקשה, אפשר להיכנס"
מלמלתי כשאני מכסה את גופי העירום בסדין סטן עדין. מפתח מאסטר
הסתובב בחור המנעול ופתח את הדלת. התגלגלה פנימה עגלת שירות,
עליה זר פרחים מפואר וסלסילת ענק עמוסה בפרות טרופיים רעננים
וצבעוניים.
נערת השירות החיננית תלשה מעטיפת הפרחים ריבוע נייר מעוטר
בצבעי זהב והגישה לי. הושטתי יד לארנק שהיה מונח על הכיסא ליד
המיטה, כדי לתת את הטיפ, אך זו צחקקה וסירבה לקבלו. נסוגה
לאחור תוך קידה ויצאה כלעומת שבאה.
" הנהלת מלון 'מוזס על ההר' שמחה שבחרת להתארח ולבלות אצלנו את
חופשתך." היה  מודפס על הנייר המהודר. בתחתית תוספת בכתב יד
בשפה העברית: " לכבוד יהיה לנו להסב יחד אתך בחברתנו, הנך
מוזמן בזה לארוחת ערב פרטית בתא ההנהלה. תואיל בבקשה לרדת
ללובי בשעה 8.30 בערב, בלבוש לא מחייב! שם יקבל את פניך המלצר
הראשי שינחה אותך. בתחתית הייתה מוטבעת חתימת ליפסטיק בצורת
שפתיים.

"הופה איזה כבוד! אני מת מסקרנות לראות במה זכיתי אני
הקיבוצניק מישראל?" התכוננתי בקפידה לקראת השעה היעודה. לבשתי
את מיטב בגדי, ג'ינס וחולצה משובצת אדומה, נעלתי נעלי טיול, עם
שרוך אדום. התבוננתי במראה, נשקפו פנים רבועות, צרובות שמש
המעוצבות כפסל אבן תמיר. שנים של עבודה בחקלאות הותירו בי את
רישומן. שערי המאפיר בצדדים השתלב היטב עם חזותי. לשמחתי לא
ניתן היה לזהות שהגעתי כבר לגיל מתקדם-שישים. שיפרתי את זקני
והתזתי עליו מעט בושם אקווה בלה.

המלצר הראשי ליווה אותי והנחה אל חדרון קטן ומהודר, הושיב אל
שולחן עץ גדול שלידו עמדו עוד שלושה כיסאות. הגעתי ראשון. כזה
'יקה'  לא אוהב לאחר. אחרי כמה רגעים נכנסו האדם שראיתי בלובי
ושהיה מוכר לי ועלמה צעירה ויפה. " ערב טוב אני זיגמונד " אמר
בעברית בקול עמוק. "אני חושב שכבר נפגשנו בעבר, תכיר את
אנדריאה ידידתי." קמתי ולחצתי את ידם. "אכן כן! אני באמת זיגי
פקיד הקשר יחד שירתנו בסדיר. אתה כמובן חיליק הצנחן! אני אחד
מעריציך, זוכר את הפעם שבה התרשמתי ממך במיוחד. הלכנו ביחד
למגורי המ"שקים וכשעברנו ליד ביתן הסיירת, עמדו שם כמה מהם
והטילו סכין קומנדו אל מטרה המסומנת בגיר על דלת פח. הסכין
ניתזה ונפלה קרוב אלינו, אני זוכר את פניהם ההמומות כשהרמת את
הפגיון, הלכת כמה צעדים לאחור הסתובבת בחטף והטלת כלאחר יד את
הסכין בול ישר ללב המטרה." תיאורו החזירני ארבעים שנה
לאחור."טוב לא צריך להגזים לא הייתי פייטר כזה, זה היה 'פוקס'
הצלחה של פעם במליון."אמרתי תוך שנעצתי מבטי בפליאה בכסא הריק
בראש השולחן. מושל האי חייך ואמר "עוד מעט תיכנס הנסיכה, הפתעת
חייך. היא אוהבת תמיד כניסות תיאטרליות, נראה אם תזכור, שידכתי
בינם לפני מליון שנים. אני מזהיר אותך היא לא זוכרת כל כך טוב.
נפגעה בתאונת צניחה, שגרמה לה לאבדן חלקי של הזיכרון. אני
מקווה שהפגישה הערב תעזור לה להיזכר.

כניסתה הייתה ממש מפוארת ומהממת, יופייה רק השתבח עם השנים.
נשימתי נעתקה. בבת אחת צפה תמונת אהבתי הראשונה. "יפתי,
גברתי." קמתי  לחצתי את ידה, היא אחזה בי וחיבקה אותי בחום תוך
שהיא מרעיפה עלי נשיקות חמות. "כמה אתה נאה, מאוד מתאים לך
להתבגר! זכור לי שאתה היית אהבתי הראשונה, בפניך נפתחתי
לראשונה והפכתי לאישה."אמרה בקול חם.
'מה יכולתי להגיד, אם היא אומרת אז אולי זה היה נכון.'

משך הסעודה המפוארת המשכנו לספר את חוויות השירות הסדיר. כל
אחד סיפר בגאווה על ילדיו ונכדיו. לאחר מכן הזמינה אותי לרקוד
בלובי. אני רקדן מעולה אך קשה היה לי לעמוד בקצב שלה. ביקשתי
וקיבלתי ריקוד שקט. היא נצמדה אלי ברכות והרימה ראשה לנשיקה.
אני גרוש כבר שנתיים, ילדי מזמן פרחו מהקן. אכן אני בשל לקשר
מחדש. נסגר המעגל. מצאנו שנית את האהבה הראשונה. האהבה השנייה
בוגרת ועמוקה ותימשך לנצח. יש לטעום מהפרי הבשל. "איו זמן"
נותרו לנו רק עוד שישים שנים. עד 120 .