האור ברמזור התחלף לאדום  העוצר. חיזקתי מזגן, תדלקתי אודם,
הגברתי מוסיקה והבטתי סביבי. אהבתי להסתכל סביבי בזמני רמזור.
הם  היו קצרים ואפשרו חשיבה בסטיגמות, כלומר כניעה לשטחיות
וויזואלית מהסוג שמיצר דעות קדומות. סתם לדוגמא מתולתלת דהויה
מעוטרת באודם הלא נכון אך לבושה  סביר, נופלת תחת הקטגוריה של
יפית ,בובית, לשעברניקית שלא השכילה להתקדם עם הזמן. בטח עובדת
במשרד פרסום לא נכון, גרה ברמת השרון בבית מעוצב עם שני ילדים,
כלב ובעל שנוא. הבנתם? נכון? החוקים די ברורים ולדמיון יש רשות
אפילו להצטמצם למקום המרושע אך הכה מהנה הזה שלו.
עד לאותו הרגע היו זמני הרמזור של אותו הבוקר משמימים.
אפרוריים משהו ונטולי הבטחות. ואז רבותיי כן אז, בדיוק מצד
ימין שלי במיני מינור נשית משהו, ישב האולטימטיבי האמיתי. וזה
מה שסוכם בזמן הרמזור שלו. גבוה (די דחוס במכונית הקטנה, שלו?
של אמו? אולי של אחותו?) יפה במובן האמיתי, כלומר מתולתל במידה
הנכונה, חטוב בחולצת טריקו לבנה שחשפה שרירי זרוע אחורית
מדויקים, גומות, ומה לא? התאהבתי במידי, ורק חשבתי איך הופכים
את זמן הרמזור הזה למשהו נצחי, כלומר לאורח חיים רשמי ומהוגן
בלי אלכוהול, סמים וסטוצים, אלא רק אני והמתולתל לנצח שתי
נשיקות במצח ובשאר אזורי הגוף המועדפים. לא היה לי הרבה זמן
לתכנונים שכן זמני רמזור מטבעם קצרים, אבל למזלי שנינו לא
הספקנו לעבור ברמזור שהתחלף ואני נכנסתי מיד   לפעולה. יצאתי
מהמכונית שלי, דפקתי בנימוס על חלונו וסימנתי לו לפתוח. הוא
גלגל את החלון למטה, וסקר אותי בעיניים כחולות (אלוהים) שאלתי
אותו, תגיד בא לך להתחתן איתי ולעבור לגור במושב קרוב לתל
אביב? הוא חייך בנימוס והראה לי את הטבעת שעיטרה את אצבעו. הוי
לא אמרתי לעצמי, נשוי טרי ומאוהב במישהי אחרת, זה לא היה כלול
בתוכניות שלי. הנהנתי  לעברו בהבנה ובעצב וחזרתי למכוניתי
הקטנה. הוא הניף את היד (עם הטבעת) לשלום ונסע לחייו. השתהיתי
בכוונה לזמן רמזור נוסף ושקעתי בעצבות קיומית שהופרעה לרגע על
ידי רומני שיכור שדפק על חלוני וביקש כסף. בהתקף נדיבות אדיר
נתתי לו חמישים שקלים ונסעתי לדרכי. אוקי נכון, לא התחתנתי
בזמן הרמזור של הבוקר אבל אולי צבעתי לרגע את חייו של חסר בית
שיכור בצבע כלשהו וגם זה הרגיש לא רע בימים טרופים אלה.