קבעתי איתו פגישה בדרך דיי מוזרה האמת,שלחתי לו מכתב
והוא ענה לי תמיד חשבתי שהוא אדם מאוד חשוב ועסוק.
סיפרתי לו על הכל על כל השנים שחלמתי עליו, שפינטזתי עלה רגע
שניפגש שנאחז יד ויד כבר יכולתי לחוש את טעמו המתוק של המפגש
בפי זה היה כ"כ מוחשי ואמיתי והיום זה ממש יקרה יש לי דייט
איתו.

חיכיתי לו בתחנת האוטובוס הישנה בצד ה"רע" של העיר, טיפוסים
מפוקפקים לצד הומלסים יצרו תבנית של מציאות עגומה מעוררת
רחמים.
ישבתי על הכסא בתחנה הוא היה ממש קפא,נרתעתי נשארתי לעמוד
והבטתי אחורה לעבר אחד ממקבצי הנדבות בקרן הרחוב אדם
זקן,חולה.
נשאתי מבט לעבר הקערה שהייתה מנוחת לידו לראות כמה אנשים
פתחו את ליבם ונתנו לו כסף. אף לא אחד הקערה ריקה הרמתי מבט
מבויש כאילו אני נושאת הדגל של בניה אדם שעברו לאורך היום ליד
אותה קבצן ולא נתנו לו כסף , הבטתי בו במבט
מבויש,מפוחד,מצטער,מלא רחמים חיפשתי בכיס כסף לתת לו מצאתי שטר
של חמישים שקלים. "נקווה שהוא ישלם על הדייט" אמרתי בלב
והתקרבתי כמה צעדים לעבר הקבצן נזכרתי בויכוח שהתעורר פעם
בשיעור חברה שהמורה העלתה שאלה אם צריך לתת כסף למקבצי  נדבות.
יניב, ילד מהכיתה, טען כי אין שום עילה לכך משום שהם יקנו בכסף
אלכוהול או סמים אני מנגד טענתי כי הוא כלל לא מכיר מקבצי
נדבות כך שאל לו לקבוע דבר כזה.
התקרבתי עוד כמה צעדים עכשיו היה תורו להרים את המבט, העיניים
שלו היו שחורות ממש כמו פחם היה בהם משהו עצוב ומיואש זרקתי לו
את השטר והלכתי במהירות כמה צעדים לאחור. הוא הרים אתה שטר
הסתכל עליו בחן אותו מכל זווית וזווית פתאום ראיתי בעיניים
האלו זיק של תקווה וידעתי שזה היה שווה את זה.

ואז הוא הופיע משום מקום, הדייט שלי, הוא לא היה כמו שדמיינתי
הוא לבש שחורים כולו. מלא מרץ, היפרקטיבי כמעט האיץ בי "נו
מהר,יש לי עוד כמה פגישות היום", "את רותם?" שאל "כן" עניתי
בהיסוס.
הוא תפס לי את היד היה לו מגע קר כזה ועלינו למעלה דילגנו על
העננים, מענן אחד למשנהו. תחושות מהילדות הציפו אותי מהימים
שבהם הייתי קופצת על הטרמפולינה עם אחי ,עמרי, ללא שום
דאגות,ללא שום פחד,עצב וכאב. לאן נעלמו הימים האלו? מי לקח
אותם? מי לקח לנו את התמימות של הילדות? אולי היא פשוט פרחה עם
הגיל אמרתי לעצמי בשעה שניתרתי על עוד ענן.
"הגענו" פלט, ניצבתי מול דוכן ענקי שבראשו ניצבה דמות שחורה
גדולה וכעסנית. "את מיה באת לנו היום" שאלה הדמות "זאת רותם"
הוא הציג אותי,הסתכלתי על החולצה שלו הייתה לו פתקית קטנה
ועליה היה חרוט בשחור 53 "מה המספר הזה מציין" שאלתי והצבעתי
על הפתקית. "יש הבה מלאכי מוות" צעקה  הדמות  שבכלל לא פניתי
אליה. "אז מה הסיבות שלך ?" שאלה הדמות השחורה שוב הפעם יותר
בכעס. "איזה סיבות.." גמגמתי כמעט התעלפתי מרוב פחד, "למה את
רוצה למות?" צרחה הדמות העננים רעדו ואני נפלתי על הענן,קמתי
לאחר כמה שניות מניתי את הסיבות: הדיכאון,הבריחות,האכזבות
והכישלונות.
"התקבלת" אמרה הדמות הפעם יותר בשקט, "עכשיו תשלמי" ביקשה.
"לשלם?!" צעקתי, "כן לשלם אמרה הדמות בטון מאיים ועייף,50 שקל
בבקשה". "אבל אין לי,אתה לא מבין היה קבצן ונתתי לו". "מעניין
את הענן שעליו אנחנו עומדים" צעקה הדמות ונופפה בידיה. "אין לי
את הכסף" אמרתי והשפלתי מבט. "אין לה מספיק כסף,צווחה הדמות
הצווחנית תחזיר אותה לגהנום". "לגהנום.? אוי אלוהים מה עשיתי
לעצמי" אמרתי בלחש, תפשתי בידו של מלאך המוות הפעם היא הייתה
קרה יותר שוב דילגנו על העננים עברנו מאחד לשני עצמתי את
העיניים, "תספרי עד 10 והכל יעבור" אמרתי לעצמי. נתחתנו,נחיתה
קשה על הקרקע,הסתכלתי מסביב: התחנה,הרחוב ומקבץ הנדבות. "רגע
חכה " צעקתי לו לפני שהוא עף לשמיים. "נראה לי שטעית הוא אמר
במפורש גהנום" ניסתי להסביר, "וזה לא גהנום" הוא רכן מעליי
תסכלי סביבך רק בעולם כ"כ מרושע ואכזרי אדם כזה יכול להיזרק
לרחוב "זה גהנום  אמרתי בלחש והסתובבתי לאחור להביט במקבץ
הנדבות שעדיין בחן את השטר וזיק התקווה הלך וכבש על פינה
בעיניו. "תמיד יהו עוד הזדמנויות למות,אחריה כל אני יודעת את
הכתובת של מלאך המוות" אמרתי לעצמי עדיין כואבת,עצובה ומיואשת
אבל עם הידיעה ששמחתי מישהו שבזכותי יש לוז יק של תקווה
בעיניים הלכתי הביתה בדילוגים.