יד קטנה נשמטה אל מחוץ לסדין
שחדל לעלות ולרדת,
וצפצוף מכשירים כשאון יום הדין
החריש את נפשי האובדת.
היא בת ארבע וחצי היתה במותה,
ועיניה בוהות בחלל,
ועינייך פולחות כסכין את עיני,
את שיתוק עפעפי המקולל.
כבר שנתיים אנחנו ליד מיטתה,
דואגים, סועדים, מטפלים,
כבר שנתיים ששנינו סביב למיטה
מחכים לניצוץ של חיים.
כבר שנתיים, ולי לא נותרו חברים,
כבר שנתיים, לך אין עבודה,
כבר שנתיים שאנו הורים נרצעים
לתקווה אבודה יחידה.
כשנולדה היא היתה היפה שבעיר,
הזכה שבארץ כולה,
הניחוח הטוב שבכל האוויר,
ואנחנו היינו שלה.
וכעת היא הלכה, והותירה אותי
מתבוסס בלבי המותש,
מיותם, מחוסר כל דבר אמיתי
מלבד אותו רגש חדש.
אותו רגש מלהיב, מצמרר ויקיר
של שלוות הקלה מרימה,
כשראיתי אותך מוציאה מהקיר
את כבלי מכונת הנשימה.