[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טום צור
/
החיוך של שני

כששני הייתה קטנה היא הייתה הילדה הכי יפה בגן.
ותמיד אימא הייתה שרה לה את השיר הזה.
כולם אהבו את שני, כי היא הייתה גם חמודה וגם יפה, בעצם היא גם
הייתה הילדה הכי חמודה בגן.
שני גם הייתה שמחה, לא סתם שמחה, - שמחה מאושרת, החיוך שלה היה
מספיק כדי לגרום למישהו עצוב לחייך אליה בחזרה, ומי שהיה
מסביבה גם נדבק בשמחת בחיים הזאת.
אין מה להגיד, לשני הייתה ילדות יפה.

יום אחד אימא לקחה את שני ללונה-פארק, והן טיפסו על הגלגל ענק,
וברכבת שדים שני לא בכתה בכלל, ואיזה ליצן אחד שראה אותה צוחקת
רץ והביא לה צמר גפן מתוק, כי שני תמיד עשתה לאנשים טוב.
ואז אימא ראתה מין אוהל גדול מבדים מוזרים ונעצרה לשאול את
שני:"את יודעת מה זה מגדת-עתידות?", שני אמרה שלא, אז אימא
לקחה אותה לתוכו.
באוהל הייתה אישה שמנה לבושה בבגדים כחולים והיא הזכירה לשני
קוסמת כמו באגדות, לקח לקוסמת בדיוק רגע כדי לראות את שני
מאחורי השמלה של אימא.
"בואי שני, בואי ונראה מה יקרה לך בעתיד" - אימא של שני קצת
נבהלה, כי הקוסמת ידעה תיכף איך קוראים לה, הקוסמת אמרה לה שרק
לילדות הכי יפות קוראים שני, ושני חיכה.
ואז הקוסמת הכחולה והגדולה אמרה בטון כבד: "תדעי לך שחיוך כזה
יש רק למי שיאבד אותו בעתיד", היא הסתכלה על הילדה הקצת מפוחדת
והמשיכה: "ותדעי לך שהחיוך הזה יעלם לך בקרוב".
שני התחילה לבכות, ואימא של שני לקחה אותה מהר משם. אימא אמרה
לה שהיא סתם זקנה ושלא תקשיב לה, ואז הליצן ממקודם נתן לה גם
בלון ונשיקה, כי הוא לא רצה שיהיה לה עצוב.

שני המשיכה להיות יפה, ובתמונה שלה מיום הולדת 9 על הדשא עם
אימא ואבא והכלב הזהוב הגדול רואים שהחיוך נשאר, וככול ששני
גדלה החיוך שלה גדל איתה, שני הייתה הילדה הכי יפה בכיתה.
כולם אהבו אותה, המורה תמיד נתנה לה לקשט את הלוח לכבוד שבת,
ולהביא פרחים מהגינה לקבלת שבת.

אבל כמו בכל סיפור בסוף הקוסם הרע צודק, מה לעשות... יום אחד
ששני הייתה אצל החברה שלה מיה, הדודה שלה מרמת גן התקשרה ואמרה
לה שאימא ואבא כבר לא יחזרו, שני לא בדיוק הבינה - לא יחזרו
בערב? לא יחזרו לקחת אותה ממיה כמו שאימא אמרה? ואז הדודה של
שני אמרה לה שבא אוטו גדול ופגע בשניהם ו... שני פרצה בבכי,
היא בכתה כל כך חזק עד שמיה התחילה גם לבכות. וכשאימא של מיה
הסתכלה על שתי הבנות נקרע לה איזשהו מיתר בתוך הלב, היה מספיק
להסתכל על הפנים שני כדי לדעת מה קרה, אפילו אימא של מיה לא
הצליחה להתאפק, והמחזה של האישה ושתי הילדות בוכות נחרט עמוק
בזיכרונה של שני המסכנה. ליד התמונה עם אימא ואבא, ולא רחוק
מאותה תמונה מצמררת של הקוסמת הרעה.

שני עברה לגור עם הדודה מרמת-גן. היא המשיכה לחיות, ואפילו
הלכה כמה פעמים עם הדודה למוזיאון היפה ההוא עם הכדים העתיקים
שליד הבית של הדודה, אבל משהו מת אצלה, החיוך שלה.
החיוך של שני נעלם.
אבל כמו בכל סיפור החיים נמשכים, שני עלתה לכיתה ז' ולמרות
שהחיוך של שני נעלם היא עדיין הייתה יפה, הכי יפה בכיתה. וכל
פעם שהמורה הייתה שרה:"הילדה הכי יפה בגן" שני המשיכה בלב:
"וכשהיא עצובה, אני לא מבינה..." וטיפה קטנה הייתה נופלת לה על
הלחי, ושני הייתה עוד יותר יפה ממקודם.
במשך השנים היו לשני גם חברים וחברות, אבל אף אחד לא הצליח
לגרום לה לחייך.
לצחוק-בקלות, לשני היה אותו צחוק פעמונים מאז שהיא הייתה קטנה,
אבל מבפנים- היא לא חייכה.
בעצם, שני הייתה כל כך יפה ומדהימה שאנשים כבר הפסיקו לשים לב
שהיא לא מחייכת.
היא אומנם לא חייכה אבל ההבעה שלה הייתה כל כך מלאת חן שאנשים
היו בטוחים שזה חיוך.
רק שני ידעה שהחיוך שלה אבד לה לנצח.
אני?, אני רואה את שני מדי פעם וכשאני חושב עליה, ועל החיוך
שלה, גם אצלי רוצה ליפול טיפה קטנה על הלחי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אולי מחר יגמרו
המלחמות,
קופים עם
חצוצרות ינקו את
הרחובות.


ובעצם---
אולי לא.



אוהדת (את)
פישוף,
מגביהה מבט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/01 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טום צור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה