לא פעם ולא פעמיים שאלו אותי איזו מוסיקה אני הכי אוהבת
לשמוע...

ואף-פעם לא ידעתי מה לענות.

לא ידעתי אם לכתוב סגנון מסויים, או שם של אמן או להקה, כי
כידוע לכולם, יש יוצאי-דופן. יכול להיות שאני לא אוהב במיוחד
סגנון מסויים, אך בתוך הקטגורייה המסויימת הזאת נמצא שיר נפלא
שמרגש אותי מחדש בכל פעם שאני שומעת אותו.
לכן, אני תמיד עונה: "אני אוהבת כל דבר שגורם לי להתרגשות כאשר
אני שומעת אותו. ולא משנה אם יימאס לי ממנו לאחר האזנה אחת או
אלף האזנות, העיקר שבהאזנה הראשונה זה מצא חן בעיניי וגרם לי
לפרפרים בבטן."
יש שירים שאני מכירה כל-כך הרבה שנים, אך בכל פעם שאני שומעת
אותם, אני נמלאת באיזשהו ריחוף פנימי ענוג ומתרכזת בו עד שהוא
מסתיים ואני חוזרת למציאות עצובה קמעה בגלל שהשיר הסתיים. אבל
עמוק בליבי אני יודעת שאני אשמע את אותו שיר חלומי עוד
פעם...ועוד פעם...
חיוך נסוך על פניי בעת כתיבת מילים אלה. זה כנראה מפני
שהמוסיקה היא הדבר הכי חשוב לי בעולם. כל חיי מתבססים על
מוסיקה. מגיל צעיר אני מנגנת על כלי-נגינה רבים (פסנתר, אורגן,
חלילית, גיטרה וכדומה...), שרה, כותבת ומלחינה שירים, וכמובן
מאזינה להם בלהט רב.
זה אולי נשמע לכם קצת מוזר, אבל אני רוצה מתישהו לצאת ביום
חורפי גשום וקודר לרחוב, לעמוד מתחת לשמיים הבוכים והעננים
הקודרים, להביט מעלה-מעלה, עד שאראה את הילות המלאכים הרנים,
ולצעוק הכי-הכי חזק שאפשר:

                        "אני אוהבת מוסיקה!"

ואני מתארת לעצמי שפתאום ייבקע סדק צר בשמיים ותצא משם אלומת
אור תועה, אבל הגורל קבע שהיא תצא משם בדיוק בזמן הזה, מכיוון
שהיא האלומה שלי, והיא מכילה את כל מה שאי-פעם חשתי לגבי
המוסיקה. ובכל פעם שאני אהיה עצובה, אפילו טיפ-טיפונת, אני
אראה את האלומה שלי בוהקת לה שם בשמיים מעודדת אותי ומזכירה לי
שיש לי משהו חשוב בחיים ששווה לי לחיות בגללו. משהו שמתאר את
המהות שלי בעולם הזה הכי טוב מכל הדברים שמאפיינים אותי.
המוסיקה.