הסיפור שלי הוא קצת מוזר, על בחורה שלא מזמן הכרתי.
היא אמרה לי: "תראה, החיים די קלים,
למדתי גם אני לשקר, לא יקרה לי דבר אחרי שאמות".

בדיוק עברה רכבת, והאדמה רעדה.
רק ציפור לבנה מעל הרציף,
לומדת לעוף, פורשת כנפיים.

אמרתי לה: "זה רושם ראשוני,
כל אחד רוצה אישה יפה.
אל תדברי על אריק,
האהבה שלי היא לא האהבה שלו."

לא מחפש את הצדק,
משמיע וידוי, רמזים לפיתוי,
רק בשביל לקבל חיבוק.

אני זוכר, בלילות של ירח מלא,
על מזרן עשב עשינו יוגה.
והיא כמו רוח חרישית,
מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.
ועכשיו מה, מה עכשיו?

היא אמרה לי : "תודה, אני כבר אבודה.
ככה זה כשיש שניים.
אני נוסעת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה.
שיקרתי כשאמרתי שהכל כל כך נפלא,
בוא לא נעשה מזה סיפור גדול."

בנחישות של גורל בלתי נמנע,
בשיער פורמת קשר,
כמו השמש שהחום פסק מזמן מלהעיק על מצפונה.

ואני תמיד תמיד חשבתי שמאושרים כמונו אין...
גלים גלים בא הכאב.
אני שנשבעתי לשמור לי אמונים,
לא לשרת שום אדם,
לא הספקתי אפילו לראות כמה זה עולה לי.

אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה.
בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות:
לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה.