השחר מתחיל להפציע קרוב לשלוש ועשר דקות לפנות בבוקר. השחור של
העולם ושל השמיים, מתחיל להיעלם וצבע כחול מתחיל לבוא ממרחקים.
יותר מאוחר יהיה כבר צבע כתום שילך ויתבהר. אני בינתיים מסתכל
על סרט ארוטי , שלא כל כך מעניין אותי. סקס של ימי הביניים היה
שטחי מאוד. תוך כדי, אני אוכל במבה ומחליף ערוצים, מחכה עד אשר
השמיים יראו ניצנים של צבע כתום. אני מניח שאני אשאר לראות את
הזריחה, גם אם זה יהיה במחיר של קפה, ואם צריך אז אפילו קפה
שחור.
    עבר הרבה זמן מאז שראיתי זריחה. הפעם האחרונה הייתה עם
הזאתי מרעננה, שטענה שכל עוד היחסים בנינו מסתוריים, אז הם
מעניינים. עשינו קצת אקשן, לא אקשן בהשוואה לסרט ארוטי, אל
עדיין היה שווה משהו. היה לה שיער בלונד ארוך ועיניים חומות.
מעין הפרעה גנטית. לא הייתה לי בעיה עם זה שהיא משוגעת עם
דיפלומה, רוב האנשים שאני מכיר הם כאלו. אולי גם אני כזה, רק
עדיין לא תפסו אותי, אז אני לא יכול לשפוט אחרים. הכרתי אותה
כאשר עבדתי בבחירות לוועד הסטודנטים בבר אילן. היא הייתה
סטודנטית, ולי סך הכל יש השכלה תיכונית. היא לא רצתה להגיד לי
מה היא לומדת, היא רק רצתה להתגרות בי בכך שהיא סטודנטית ואני
לא. זה לא עיצבן אותי בכלל, אני הייתי שם בגלל שלשם הסוכנות
שלחה אותי. קורים לי הרבה מקרים כאלו, שהסוכנות שולחת אותי
למקומות ושם אני מכיר אנשים שונים ומשונים, אבל אף אחת לא
הייתה כמוה. אחרי שסיימתי לסגור את הקלפי באוניברסיטה, להרים
את הכיסאות ולסגור את האור, היא חיכתה לי בחוץ. "מה את עושה
פה?" "העיפו אותי מהמעונות" "למה?" "כי גרמתי לשריפה". לא
דיברנו הרבה. היא באה לישון אצלי בדירה, במקור לכמה לילות
שהפכו אחרי כמה זמן לנצח.
    הסיבה שהעיפו את רעננה מהמעונות הייתה שהיא באמת גרמה
לשריפה. היא קשרה את הגרבילים של השותפה שלה עם הזנב שלהם
למאוורר תקרה, שפכה עליהם בנזין והדליקה אותם. היא סך הכל רצתה
לראות כדורי אש באוויר, אבל גרביל אחד הצליח להשתחרר. אולי הוא
ניסה לברוח לאסלה או לכיור בשביל להציל את עצמו, אבל הוא רק
הגיע למיטה של רעננה.
    אצלי היא לא עשתה דברים כאלו. היינו קמים באמצע הלילה
לוקחים את המכונית שלי ונוסעים לגני יהושוע. היינו שוכבים על
הדשא ומסתכלים על הכוכבים. אהבנו את הקטע הרומנטי הזה. היא
הייתה מרכיבה מהכוכבים צורות מטומטמות, ואני הייתי מראה לה את
הכוכב שממנו באתי, לנברבא. היא  חשבה שאני צוחק איתה, אז היא
אמרה שהיא באה מאתוולש.  אני תמים, לא אומנתי לכך, אז האמנתי
לה. התחלתי להחליף איתה מידע על משימות ועל תחום הפיקוד
בסוכנות, עד שלפתע היא אמרה: "מה באמת? אתה רציני בעניין?"
"כן.. למה את לא?" "לא, סתם שיחקתי איתך. חשבתי שגם אתה משחק
איתי. כאילו, מי באמת יכול להיות כל כך דפוק?" "אני". אמרתי
בתמימות ששואלת ליותר. אחרי אותו הלילה לא ראיתי אותה יותר.
בדרך כלל אנחנו היינו נשארים לישון את הלילה על הדשא ובבוקר
הייתי מוריד אותה באוניברסיטה, והייתי ממשיך ונוסע לסוכנות.
כשהתעוררתי בבוקר היא כבר לא הייתה, וגם כן ליבי, המכונית
שלי.
    את ליבי הצלחתי להוציא בעשרים ושניים כאשר הבן-אדם רצה
עליה עשרים ושמונה. היא הייתה רנו קלאו, שנת 94, עם הגה כוח,
נעילה אוטומטית ומערכת סטריאו מטמטמת. היא הייתה בצבע צהוב,
אבל לקחתי אותה למוסך וביקשתי שיצבעו לי אותה בצבע אדום, הצבע
האהוב עליי. בעניין של הכסף לא הייתה לי בעיה, כי במילא
הסוכנות ממנת לי את כל צרכיי, וליבי הייתה דבר שהייתי צריך.
דיווחתי להם שקניתי אותה בעשרים ושמונה, וכך הרווחתי לעצמי שש.
בחלקם השתמשתי לצביעת המכונית, ובשאר פינקתי את עצמי. זונות כל
לילה, מועדוני סטרפטיז נונ-סטופ, וכמובן איך אפשר בלי ערוץ
N.B.A.. למרות כל הדברים הטובים של ליבי היא עדיין הייתה
דפוקה. מבפנים היא הייתה מלכת העולם, אך מבחוץ היא הייתה
מכוערת. כנראה שאני החלטתי להסתכל במה שבתוכו ולא במה שבחוץ.
קראתי לה על שם זמרת מועדונים שהכרתי פעם. הלכתי עם חברים לערב
פתוח בבארבי, והיא הייתה שם, שרה על הבמה, בקול שדומה לאיגי
ווקסמן. היא אמרה שהיא רוצה להצליח בגדול, להתחתן עם חמי רודנר
ואולי גם עם ברי סחרוף. הלכתי לראות אותה בעוד כמה הופעות, קצת
יותר מכובדות, אך יותר לא ראיתי אותה. לה, לא סיפרתי את האמת.
    כשחזרתי לקראת שש אחרי הצוהריים הביתה, התקשרתי לסוכנות
לדווח להם על כך שליבי נגנבה. הם שאלו אם יש לי מושג מי היה
יכול לקחת אותה, ואינסטקטיבית אמרתי להם שלא. ידעתי שאם אני
אסגיר את רעננה, אז היא תסגיר אותי, תגיד להם את האמת על העסקה
המכונית, ואז הם היום מכריחים אותי לשלם את ההפרש, וגם בטח
הייתי מקבל קנס. נכון שעכשיו אני לא אקבל את המחיר המלא, אבל
אולי לפחות אני אקבל עשרים ושניים. אבל חבל, כי את ליבי אי
אפשר להחליף. היא מסוג הדברים שיש רק אחד כמוהם בכל העולם.
יומיים לאחר מכן קיבלתי מהסוכנות תשובה, שהיא מזכה אותי
בעשרים. מולי כעת היו שתי אופציות, או לחסוך כסף ולחפש מכונית
חדשה-ישנה, או שוב לפנק את עצמי. בסופו של דבר החלטתי להשקיע
בבורסה, בחרתי להשקיע באופציות. את כל העשרים השקעתי באגרות
חוב, קרנות נאמנות וכל החרא הזה, ובכל זאת המשכתי לעבוד. למרות
שהרווחתי לא רע, לא נהייתי סנוב, אחרי הכל, אני לא באמת מפה.
ככל שהזמן עבר הפכתי למה שלא רציתי להיות. התחלתי להתרשל
בעבודה, הזנחתי את חיי, והתנהגתי כמו כל אחד שנואף מהצד. הייתי
יושב לי בבית, שעות על גבי שעות בדירת סטודיו שלי ומסתכל על
ערוץ הבורסה. לפעמים הייתי עצבני ומתוח, אך לרוב הייתי שמח,
הייתי שיכור. החלטתי לפנק את עצמי ועשיתי מנוי-חברות להיינקן.
כל חודש הם הביאו לי עשר חביות, כאילו הייתי פאב למרות שלא
הייתי, ולהם זה לא שינה כל עוד אני שילמתי. לפחות זה היה
מגניב, היה לי שלט ניאון גדול על החלון של היינקן.  פעם אחת,
מישהו אפילו עלה לדירה שלי, בטענה שחשב שהיא באמת פאב. "זה דיי
נפוץ. אני מתפלא שאף פעם לא ראית פאבים כאלו?" "אהם, אני פשוט
לא יוצא הרבה, אז אין לי מושג בנושא". הצעתי למישהו בירה, והוא
ענה בחיוב. בשורה התחתונה, הוא עלה בכדי לקנות בירה. "מגניב,
מה שהולך לך פה" "תודה רבה, אני באמת עובד על זה", אמרתי לו
כאשר אני מסתכל על דירתי. "אז מה אתה עושה באמת בחייך?" "אני..
זה מה שאני עושה" "אתה כל היום יושב בבית ושותה בירה?" "לא רק.
אני גם צופה בבורסה, אפשר לעשות שם בוכטות. אתה גם משקיע? כדאי
לך מאוד לעשות את זה" "לא יודע, אני לא כל כך בטוח בנושא. שמע,
צריך בשביל זה הרבה כסף. למשל אתה, מאיפה יש לך כסף להשקיע?".
חשוב לציין שבאותה העת כבר הייתי שיכור מאוד, ואם הייתם שואלים
אותי כמה אצבעות, הייתי מבקש ממכם קודם כל להזיז את האורנג
גוטנג מטווח הראיה שלי. עד שהחלטתי לענות לו עברו איזה שעתיים,
שגם אותם העברנו בשתייה, אך שותקת. פשוט ישבנו בדירה שלי,
שתינו בירה ולא דיברנו אחד עם השני, כמו איזה שני מפגרים. לפתע
הרגשתי צורך לספר לו את האמת. התחלנו בדו-שיח של שיכורים, ממש
כמו בסרטים. "יש לי סוד, אבל אסור לך לספר לאף אחד. בסדר?"
"אין לך מה לדאוג אחי, את מי אני מכיר? את אף אחד, אז למי אני
יכול לספר?" "נכון, אתה צודק. אז שמע מה, עבדתי על מקום העבודה
שלי ולקחתי מהם כסף בשביל לסחור" "וואלה, בן-אדם אתה משוגע"
"אני יודע". שתינו התחלנו צחוק כאילו אין מחר, היינו שיכורים.
ואז, מתוך החשיכה, מישהו שלף לי. "אתה יודע מה?" "מה?", עניתי
שפוך מצחוק. "אתה גם עצור". המשכתי לצחוק לאיזה כמה רגעים, אך
הפסקתי לצחוק כאשר שמתי לב שמישהו הפסיק לצחוק, וכשהדלת נפרצה
ושלושה אנשים בלבוש שחור פלשו לדירתי. "אני סוכן סמוי "מישהו"
מהמחלקה לחקירות פנים של הסוכנות, וברגע זה אתה עצור". הסתכלתי
על הכרטיס שהוא שלף, ובאמת היה כתוב שמה "מישהו". חשבתי שזה
סתם שם שנתתי לו.
    שלושת הבחורים תפסו אותי ושמו לי על הידיים אזיקים.
הרגשתי כאילו אני מחרבן בו הרגע במכנסיים. ידעתי, שאני, אני
גמרתי. אתם פשוט לא מבינים, זו הסוכנות. יש לה אוטונומיה משל
עצמה. היא יכולה לעשות לי מה שהיא רוצה, וזובי המדינה. המדינה
בכלל שייכת לה. אם הם היו רוצים, הם היו יכולים להוציא אותי
להורג, ואף אחד לא היה יודע על כך. היו מרגישים בחסרוני, אבל
היו אומרים: "אה, במילא הוא היה תמהוני".
    פתאום אני נזכר ברעש הממטרות מאותו הבוקר בו ישבנו
שיכורים בגן המשחקים. סך הכל שתינו קפה, אל חשיבתנו עדיין לא
הייתה צלולה. זה היה מטריף, וייתכן שזה סך הכל היה בראש שלי.
ישבנו על הדשא, שתינו קפה של הבוקר, השעה הייתה חמש בבוקר
והיינו רטובים. ארבע שעות לפני כן, שחינו עירומים בחוף דבוש.
באותה העת לא לקחתי את זה ברצינות, אולי בגלל זה התחבבתי עליה.
זה היה כיף. היה נחמד להרגיש את אותו הרגש המטעה, המזייף
והמשחית הזה שוב. "ספר לי בדיחה" היא ביקשה ממני בזמן שעשינו
את צעדנו אל עבר המכונית. "אני לא אדם של בדיחות, אני אדם של
סיפורים" "אז ספר לי סיפור" "אני לא יכול על עיוור" "תנסה",
עיניה הזדגגו. התחלתי לספר לה על הכלב שלא היה לי. שמו היה
בוישקה. קיבלתי אותו במתנה בגיל שלוש, וכעבור ארבע שנים הוא
מת. סיפרתי לה עד כמה אהבתי, למרות שהוא היה מכוער. הוא מת
כאשר הוא רדף אחרי מכונית חונה, ובטעות הגיע לאמצע הכביש. היא
אמרה שהיא הזדהתה עם הסיפור. אך כאשר סיפרתי לה שהמצאתי את
הסיפור על המקום היא עשתה פרצוף עקום. בכל זאת, שתינו יחד את
הקפה של הבוקר.
    אני מרגיש כמו בסרט אמריקאי. אני נמצא בחדר חקירות משטרתי
כזה. אני יושב על כיסא, מולי שולחן ושני כיסאות נוספים. אל
החדר נכנסו שני אנשי חליפות. לדעתי אחד מהם ישחק את תפקיד
"החוקר הטוב", והשני את תפקיד "החוקר הרע". לצערי שניהם היו
רעים. דבר ראשון, הם דפקו לי את הראש בשולחן עד שדיממתי מהאף.
"אתה רוצה להתחיל או שאני אתחיל?" שאל חוקר א' את חוקר ב'. הם
המשיכו להתלחשש בסתר, לא רצו לתת לי אפילו קמצוץ של מידע. לאחר
שסיימו להחליף סודות מדינה, ניגש חוקר ב' דפק לי שוב את הראש
בשולחן ושאל: "יש לנו מידע על כך שגנבת כספים מהסוכנות, יש לך
להגיד משהו בנידון?". לפני שהספקתי להחליף מחשבה, חוקר א'
התחיל גם הוא לדבר, "כדאי לך מאוד להסגיר את עצמך, זה יקל על
העונש שלך. ושתדע, אם יש לך מידע על אנשים אחרים, זה כמובן
יעזור לך". מיד צעקתי כלפיהם: "אני לא מלשן, לא תוציאו ממני
דבר", וישר חטפתי סטירה. אני לא יודע למה אמרתי את מה שאמרתי,
אין לי מושג אם בכלל עוד אנשים גנבו מהסוכנות. רק מפגר יגנוב
מהסוכנות, אז כנראה שאני אידיוט. כל הזמן חשבתי שאולי הם מנסים
להטמין לי מלכודת, לראות עד כמה אני שפל. "אנחנו מבינים שאתה
בעסקי הבדיחות?" שלף חוקר א' מתחת למותן. "איך אתם יודעים על
זה?" "אוי נו, חשבתי שעד עכשיו כבר תבין שאנחנו יודעים את הכל,
אנחנו הסוכנות!!". הסתכלתי לחוקר ב' בעיניים במבט של "מה אתם
רוצים ממני, אני סך הכל בן-אדם", אבל הוא לא הגיב כלל. הוא לקח
איתו את חוקר א' הצידה, ואז הם שוב החלו להתלחשש, ואחרי כחצי
דקה שניהם החלו לצחוק. הם צחקו כאילו אני לא נמצא בחדר, כאילו
הם שני ילדים קטנים ששמעו את בדיחת השואה הראשונה שלהם. לא
הפרעתי להם לצחוק, דווקא ניסיתי לשחזר ולהבין את הבדיחה
שמאוחר יותר כונתה כ"בדיחה הטובה בתבל". הייתה לי את ההרגשה
שאם אני אספר את הבדיחה לנערה מהחוף, אז היא תהיה שלי. כשהם
סיימו לצחוק, ניגש אליי חוקר א', "אתה בטח רוצה לדעת איזו
בדיחה סיפרתי לידידי חוקר ב'?" "לא, לא כל כך מעניין אותי",
ניסיתי לסגת, להראות אי רצונות על מנת שיעזבו אותי. כשסובבתי
את ראשי בשביל לחפש את חוקר ב' הרגשתי מכה מחפץ כהה במשקל של
כחמישה קילוגרמים, שתנועת הפגיעה הייתה בתנועה סיבובית מלמעלה
ועד מטה, לצד ימין של עורפי. למחרת התעוררתי בבית הכלא של
הסוכנות, נמצאתי אשם בבעילת כספי החברה ודנו אותי לחמש עד שבע
שנים בפנים.
    הזמן בכלא עבר  דיי מהר. בהתחלה התחת שלי כאב, אבל אז
החברה הביאו לי קצת ואז'לין להרגיע את המצב. יותר מאוחר נראה
לי שהתחלתי גם ליהנות מזה. קצת עיצבן אותי שהחברה קראו לי
בהתחלה "כוסית", אבל עם הזמן הכינוי נעלם, ואני התחלתי לדפוק
אחרים במקום שידפקו אותי.
    הכרתי לי שם חברים חדשים. לא חברים לחיים, אבל חברים לעת
צרה. היה את מושלם. מושלם נתפס על חם פורץ לכספת של הסוכנות
במטה המרכזי, דבר שמההתחלה נראה כטעות חמורה. "ידעתי שלא הייתי
צריך לעשות את זה לבד. אם היינו מכירים אחד את השני אז, היית
עוזר לי בפריצה? נכון?". בכל פעם שמושלם שאל אותי את אותה
השאלה, הייתי עונה בחיוב, למרות שאף פעם לא התכוונתי לכך באמת.
ידעתי שרק טיפש ינסה להתעסק עם הסוכנות. במהלך השנים בכלא תמיד
נזכרתי באותו היום בו נציג "הסוכנות היהודית" דפק על דלת
דירתי, ואמר כי הם מחפשים סוכנים חדשים. בהתחלה זה נראה כאחלה
של תפקיד. הסוכנות הייתה מוכנה לממן את כל צרכי, בתנאי שאתן את
שירותי אך ורק לה. כנראה שעסק הבורסה הצדדי שלי היווה הפרת
חוזה. להגנתי אני יכול לטעון כי כל מובטל היה קופץ על
ההזדמנות, ולהאשים אותי בפרט זה לא פייר. בזמנו תואר העורך-דין
שלי לא היה שווה גרוש, וסך הכל רציתי ליהנות קצת מהחיים.
טעיתי.
    הזמן התחיל לעבור דיי מהר. לא שמתי לב, וכבר הספקתי לרצות
שני-שליש מהעונש. בעוד שבוע יש לי פגישה עם ועדת השחרורים. אני
בכלל לא יודע אם כדאי לי להשתחרר, אם זה בכלל שווה את זה. מה
אני אעשה עם עצמי שם בחוץ, בעולם החופשי. אבטלה עדיין יש, ופה,
פה לפחות יש לי הכנסה קבוע. בחוץ, אני לא רוצה להיות שוב פושע.
אני רק רוצה להיות אזרח הגון, אתם מבינים למה אני מתכוון? פה
בפנים אין לי בעיה להיות פושע, אני במילא בכלא, אז מה בדיוק
יעשו לי? והערכת תקופת מאסר תעשה לי רק טוב ולא רע. עוד שאלה
ששאלתי את עצמי היא האם בכלל שווה לי לאבד את המעמד שרכשתי
לעצמי בכלא? כרגע אני האיש השני בחשיבותו בכלא. לפני יש את ראש
המאפיה, איש שמן, מזוקן ומגעיל שקוראים לו חמודי, ואני נמצא
מיד אחריו ברשימה. אני הגזבר של המאפיה. כל הכספים, הסמים,
החובות, ההלוואות וכו' עוברים דרכי. מילה אחת שלי, וחמודי שולח
את אחד הבריונים שלו לחסל את מי שארצה. אני בסך הכל צריך להגיד
לחמודי שה"נוכל" הזה גנב ממנו כסף, או שהוא לא החזיר הלוואה
שלקח. חמודי מחבב אותי, אוהב אותי כאילו הייתי האחיין שלו. לי
זה לא משנה הרבה, ידעתי את חשיבות הדבר, אך עדיין זה לא הזיז
לי. אולי בגלל היחס האהוד של חמודי כלפי, הייתה לי את ההרגשה
שחמודי ינסה לטרפד את השחרור שלי. חמודי יושב בפנים כי הוא רצח
את יושב ראש הסוכנות, יש לו לרצות עוד אחד עשרה שנים וההנחה
שלי היא שהוא רוצה שאבלה איתו את משך הזמן שנשאר לו לרצות. הוא
לא יכול להחזיק אותי לעד, אבל הוא יכול לנסות.
הועדה לא אישרה את השחרור שלי. לא לקחתי את זה קשה מידי כי
בתוך תוכי רציתי להישאר בפנים. החברים שלי שם. אולי לא חברים
לחיים, אבל לפחות לזמן מה, עד שאסתדר עם עצמי. ייתכן שלחמודי
הייתה יד בהחלטה של הועדה . שוב, זה לא שינה לי כל כך. במילא
יש לי, מקסימום, עוד שנתיים וחצי. אולי אני אעשה הסבה מקצועית
במשך הזמן שנשאר לי, אלמד לי מקצוע מגניב כזה. פעם הכרתי מישהי
שאמרה שהיא רוצה שיהיה לה חבר צייר או צלם, כדי שהוא כל הזמן
יסתובב אחריה ויצייר או יצלם אותה. היא קצת אגוצנטרית, אבל מי
לא, כולנו קצת.
    "אף אחד לאיכול לברוח מהסוכנות", אמר לי באותו הערב
חמודי. הוא ארגן לכבודי סעודה, לחגוג את העובדה שאני נשאר.
כולם באו, כי אם חמודי אומר לבוא ואתה לא בא, אז התוצאה היא
שאתה לא תבוא יותר לשום מקום. בקיצר היה נחמד. הרבה אלכוהול,
הרבה אוכל, משתה כמו מימי הביניים. מאוחר יותר, כשהסעודה
הסתיימה, חמודי לקח אותי לצד ואמר לי: "אתה, אתה אל תדאג לשום
דבר. עכשיו כשאתה שוב איתנו אני אדאג לכל מה שתזדקק לו, מובן?"
"אין בעיה חמודי. אתה יודע שאני רואה בך כמו דוד שלי", עניתי
לחמודי בלי להשתהות. גם הוספתי חיוך על פני, על מנת להראות לו
שאני "באמת" מתכוון למה שאני אומר. חמודי, גם הוא חייך. הוא
אפילו קצת גיחך, ואז אמר לי: "טוב, עכשיו בוא איתי, יש לי מתנה
בשבילך". חמודי לקח אותי לחדר שלי, ושם חיכה לי הנער החדש. הוא
נראה כמו שאני נראתי בזמנו כשהגעתי לכלא. בטח גם הוא היה שאפתן
ותמים יותר מידי. כעת הוא מנסה לקנות את מקומו, כמו כל אחד
בכלא. מה לעשות? זו מציאות קיימת. קוראים לו רונן, והוא בן
עשרים ושבע. רכבתי עליו למשך כמה זמן. זיינתי אותו אך עדיין לו
הרגשתי דבר, אולי כבר הייתי רגיל לזה, או שלא. הוא לפעמים צרח
קצת, אבל אני לא השמעתי שום קול. במשך כל הזיון היה לי דבר אחד
בראש, אותה חקירה, באותו חדר חקירות. עניינה אותי הבדיחה שחוקר
א' סיפר לחוקר ב', אותה הבדיחה שקרעה את שניהם מצחוק. אם הייתי
מכיר את הבדיחה באותו הלילה בו הייתי עם הנערה על החוף, אז
כנראה הייתי מספר אותה, ואז כנראה היא הייתה שלי.