הוא רשע מרושע, גורם לי לחכות לו כל השבוע, מענה אותי בציפייה
שמתגלה כמאכזבת. רק לעיתים רחוקות משתלם לי, כל שאר הפעמים אני
מתייסרת כל השבוע לחינם, סופרת עוד יום ועוד יום, מתנגדת
לשגרה, חולמת על מחוזות רחוקים, אנשים מרתקים, חיים אחרים
ומתפשרת בו.
אני אומרת לעצמי שעוד מעט זה ייגמר , שעוד מעט אני בכלל לא
אספור אותו, שעוד מעט אני בכלל לא אספור ימים והוא ,הוא יהיה
כמו כולם, לא מפתה , לא מיוחד, פשוט ידעך עם הזמן, כמו
הנעורים.
כועסת על עצמי על שאיני יכולה ליהנות מימיי בלעדיו , כועסת על
תחושת ההתעלות שהוא מעביר בי בהגיעו , תחושה שאינה קשורה בדבר,
ממכרת, מתעתעת, כובלת, ואני, אני מתמסרת אליה ואיליו, כמו כלב
שמוצא לטיול.
יש הרבה רוע בעולם, אבל הוא עולה על כולם. בפרצופו המתנשא
ובריחו המשכר , הוא מתגלה במילוא ערמומיותו. טיזר עם אישיוז.
נמאס לי ממנו, עוד 3 חודשים אני כבר אראה לו איך זה להרגיש חסר
חשיבות, כמו מספר אישי, אני כבר יראה לו מה זה, ליום חמישי
הארור הזה.