נכתב בשיתוף עם נטע טלמון (קז'ואל גירל לשעבר)
http://www.stage.co.il/a/NetaTalmon




אני לא אוהבת להצטלם. בייחוד לא לבד.
אני דוחה כל ניסיון לצלם אותי באותה אמתלה נשית ישנה, "אני לא
פוטוגנית". ולא שזה לא נכון, אבל כל זה נובע ממשהו אחר לגמרי.
אני פשוט לא מסוגלת לסבול את תשומת הלב. את הכמה שניות שעיניהם
של כל הנוגעים בדבר נעוצות בי. ואין זה משנה מבחינתי אם יהיה
זה זוג אחד של עיניים או מאה.
ובכל זאת אני נכנעת ללחץ באין אפשרות אחרת, תשומת הלב הזאת
מלחיצה אותי ובכל כורחי הפנים שלי מסגלות לעצמם פרצוף לא
פוטוגני בהחלט.

אתמול בערב הוא הודיע לי בטלפון שהוא מתכוון לצלם אותי. כמובן
שהתנגדתי בתוקף. הוא יודע כמה אני שונאת את תשומת הלב הנוראית
הזו. או את הפעמים שהוא מקרב את ראשו לראשי, בוהה בי ומודיע לי
שאני יפיפייה. כשהוא רואה את אי הנוחות שנקלעתי אליה הוא מודיע
בחגיגיות, פעם אחר פעם ש"כדאי מאוד שתתרגלי לזה". ברגעים האלה,
אני לא חושבת על כלום, רק מבוכה נוראית שכזו יכולה לגרום לקצר
חשמלי קצר בשכל שלי. להביא אותי לחוסר אונים מוחלט.

לצלם אותי הוא לא יספיק. הודעתי לו היום שאני לא חושבת שזה ילך
בינינו. אני חושבת שהוא לא הבין מאיפה זה הגיע ולמה אני חותכת
וגומרת את זה כאן ועכשיו. כנראה שהוא לא הכיר אותי עד הסוף.
אולי אף אחד לא יכיר לעולם, אם ככה אני נוטה לסגור עצמי
בפניהם, אחד אחרי השני, פעם אחר פעם.
אולי חיי גם הם כתצלום לא מוצלח, "לא פוטוגני". מן פוזה שלעולם
לא הייתה מתאימה, וחיוך שאף פעם לא עשה את שלו ופוקוס איום
ונורא. כל אלו משקפים אותי ואני לומדת את זה מהר אבל בורחת
בזמן לפני שאחרים ילמדו.

כשהייתי קטנה אהבתי להצטלם. כשחושבים על זה, אהבתי הרבה דברים
שאינני אוהבת עכשיו. אם מסתכלים על זה ככה, מצאתי עוד
אנטי-הגדרה לילדות. היה לי חבר טוב, שגר בבניין מולי, קראו לו
רועי. היינו הולכים ביחד לבריכה ובתמימות ילדותית מציעים אחד
לשני נישואין. כן, נישואין. ולאחר שהשני היה מסכים, היינו
מחפשים מישהו עם מצלמה שיצלם אותנו מתחתנים. ואז רועי היה לוקח
שני גבעולי דשא וקושר אותם לשניים כדי שיהיו בצורת עיגול, ושם
אותם על האצבע שלי. מיד אחר כך הוא היה מבקש מאותו מסכן בעל
מצלמה לצלם אותו מנשק אותי על הלחי.
כשאני מסתכלת היום על התמונות האלו, מן אוסף גדול וילדותי של
תמונות נישואין של רועי ושלי מימי הבריכה, אני חושבת כמה
אירוני המצב שלי היום. איך לעולם לא יהיה עוד רועי כזה שאיתו
אהיה פתוחה ואמיתית. כבר שכחתי שהייתי פעם כזו.

אני לא אוהבת להצטלם. בייחוד לא לבד.
אני עומדת מול המראה ובוחנת את עצמי מקרוב. מוצאת עוד דברים
וסיבות למה לא כדאי לי לחיות. ולמרות הטיפשות שבדבר אני מבינה
שלעולם לא אהיה אהובה. ולו רק בגלל שאני שונאת את עצמי.
באחת השיחות שלנו בימים האחרונים, הוא שאל אם אני שוקלת
להתמודד לתחרות מלכת היופי בשנה הבאה. לרגע חשבתי שמדובר
בבדיחה מוצלחת, אבל הרצינות שבקולו גרמה לי לעיוותים בקולי
ולרעידות מפחידות בידיי. הוא שאל אם הכל בסדר, לאחר שלא דיברתי
במשך דקה, ואני אזרתי את כל כוחי ולחשתי "די, אל תעשה את זה
שוב". ואז הוא שאל את זה. את השאלה האסורה, את זו שאני מבינה
את תשובתה רק עכשיו בדיעבד. הוא שאל אם אני שונאת את עצמי.
אמרתי לו שלא יחמיא לעצמו יותר מידי ושיהיה בסדר, אז די.
ומאותה השאלה אני יודעת שהכל בתוכי. אין להאשים אותו יותר, הוא
לא הדפוק פה, אלא זו אני.

לצלם אותי הוא לא יספיק.
גם לא אף אחד אחר.
אני עומדת מול המראה ובוחנת את עצמי מקרוב. הדם מתחיל לטפטף.