עכשיו, אחרי שהמעלית כבר באה לאסוף אותי, אני
הרבה יותר חלשה. תלושה. אבל הגיונית, כך נדמה.
תכף  אזלוג עשרים ושתיים קומות. בסך הכל צריך
לקנות בקבוק שמן, כדי שנוכל להכין את העוף, וקצת
פסטה. משימה איזוטרית מדי בשבילי, אבל מה זה
חשוב, העיקר שנתיישר עם הערב הזה. מזל שחסר שמן,
כי נכון לרגע זה, כשאני נוזלת החוצה, אל החום
המהביל של סוף יולי, אני יודעת שממש הייתי זקוקה
לזה, זה צעק מתוכי. אדים רותחים. סיטואציה
אפוקליפטית. אותה פאזה שאני רגילה אליה, כשאני
יושבת באמבט. מעין צורה של הסתגלות סביבתית או
אולי צריך לראות בזה התעלות רוחנית. אפילו כתבתי
על הסצינה הזו שיר. שיר הלוטרה. כן, אותו שיר
הזוי, שאף אחד לא טרח להבין. כתבתי שם על בית
הגידול שלי, על העובדה שאני חיית טרף ועל כך שאני
מתגעגעת לשתילי אורז שיסתובבו סביבי "טפטפים",
עוד מילה מנותקת. אני מאמינה שהחום הזה, ממש כמו
כאן במעלית, וכמו זה שמיד אני מתקרבת אליו, כאילו
נולדו כדי לסייע לי לספוג את הטשטוש ההכרחי. מייד
קרומי העור ייפרמו, ולמרות האור, לא אדע בת אור,
ורק קול, כך כתבתי במקום אחר. הקול הפנימי ידבר.
או אולי בעצם הרקבון הפנימי. שווה לחשוב על זה.
מכל מקום ברור לי שאני נוגעת כבר ברגע זה בחול
המדברי, יחפה. אני, בנעליי האצבע האדומות. צלצול
קומה ועוד צלצול, כדי שהעיוורים, ואולי גם אני
נדע איפה אנחנו עם עצמנו עכשיו. התקשרת אליי לפני
שעה קלה, אני משחזרת, בדרך מהעבודה. אני מתקשה
להזכר אם ביקשת להתעלס איתי לפני שקבענו שנאכל את
הצ'יקן או אחרי כן. בצהריים, או באחד מהחרכים
שלו, אותו דימוי שנוי במחלוקת. "שאהבה נפשי, איכה
תרעה, איכה תרביץ בצהרים", כתבו בשיר השירים. גם
אני מעדיפה שנעשה את זה, אם כבר עושים, אז
בצהריים, כשלוהט, ומתערבלים בתוך הנוזלים. אז  
כבר חיכיתי לך, מוכנה, רק עם החלק התחתון של הבגד
ים, שנשאר תלוי עליי עוד מהבריכה. הייתי יפה.
השתדלתי בכל אופן. אז חם לנו. מה זה משנה אם
המזגן התקלקל, זה יקרה גם בשבוע הבא. כן. התקשרתי
לתחזוקה שיבואו לתקן. לפחות, אני מתנחמת בעובדה
שהדרקון שלך הסתכל עלינו מן הצד ולא העיר, וגם לא
אכפת היה לי או לך או לשנינו יחד שהסדין פרום,
מחר אני אקפל את הכביסה ואשליך את הסדין המשומש
לסל הכביסה הלבנה. זה למטה, בקומת המרתף, בחדר
המכונות. המכונה תמשיך לערבל את התחתונים
שלנו, דעתי תטרף עליי בפעם האלף, סחרחורות
ישובו לתקוף אזורים מסויימים בראשי, כמערבולות
בנהר גועש. בסוף עוד נסע למכסיקו. או להוואי. או
לא משנה בעצם לאן. השמן. השמן. רק שלא אשכח. בעוד
דקות ספורות, או אולי מעט יותר, אני אצוק שמן
למחבת ואחתוך נתחים מהבשר, יפים. לא צריך לדפוק
את העוף, רק לחתוך באמצע, כמו שאתה אומר. שישאר
חלק. וגם הרגליים שלי שזופות עכשיו.שנאמר: "אל
תראוני שאני שחרחרת, ששזפתני השמש". ואני בנכר,
בסוף המערב, כבר לא תמימה ונאווה כבת מבנות
ירושלים. אולי אתה לא יודע, אבל אני נזכרת
שגרוסמן ואני היינו ביחד, לפנות צהריים, על שפת
הבריכה, עברנו לפאזה השנייה שלי בטמפרטורת רתיחה.
אני כבר בעמוד חמישים וארבע. מה שכן, אתה יודע,
בטמפרטורת החדר קשה לי. אני סופרת שמונה מרצפות
ממפתן המעלית ועד לדלת היציאה מהבניין. אוי השמן.
צוללת עכשיו אל השדרה. שערי אסוף בקפידה עם סיכה.
לפני שיצאתי בדקתי שנשאר הריח של המרכך, וגם
ערבבתי אותו טוב, כדי להשאיר מקום לרוח ונגעתי
בקצוות, לראות אם נוצרים לי תלתלים קטנים, מהסוג
שאני אוהבת, לך זה לא ממש משנה. עוד רטוב מהמקלחת
של אחרי, אני מטפטפת על המצח. זה מרגיע. המכולת
קרובה מדי, תכף יגמר לי המשפך הזה. תכף העצים
יפסיקו להפנות אליי את שערותיהם ויתיישרו. כי
כשאכנס אלך החנות, אז אגש אל המדף, בצורה מאד
טכנית וקרה, אטול את בקבוק השמן המאופק, אשלם שני
דולר ורבע, אחייך אל הבחור התמים ואצא שוב. אני
מתעקשת עם זה, יש פה מזגן בחנות, זה משגע אותי.
משגע אותי. מזגנים מתישים אותי. מרעישים לי את
המחשבות. ועכשיו הכל בחזרה. משהו סביב הארבע מאות
צעדים. פלוס מינוס. לא חייבים לדייק בעובדות
השוליות. אני נעצרת ליד חנות כובעים. בוהה בבבואה
הישרה שלי בוטרינה, כובע קש כתום מתחלף בפנים
המוחמצות, אז אני מתאמצת להתמקד בצורה הנוזלית,
כמו בציורים האלה שמוציאים את העיניים. איך זה
שאני לא בטוחה יותר. זה חוזר אליי. גם אחרי שש
שנים, גם אחרי הטיול להרי הרוקי, ואולי דווקא עוד
יותר לאחריו, אינני יודעת אם אני מסוגלת לסחוב
עוד את השתיקה הפנימית. אוי, התייבש לי הפה שוב.
כנראה שפירורי המלח העיקשים שצומחים על הבייגלה שלחו שורשים
ללשון שלי. זה כואב. יש איזה סוג של רופא שיכול
לעקור את זה. וגם חמצמץ, כנראה מהלימונדה הקרה של
הבוקר, התבוננתי על אחת כזו בחנות עכשיו, ועלתה
לפניי שוב התמונה של הטיפות הקרות על פני הבקבוק.
שקפאו עליה. עוד שנתיים, שלוש הן יזוזו משם.  אל
תדאג לי, אני כבר שוב במעלית. כמו עיוורת. סגור
וטוב. אפוקליפטי בפאזה הזו. יש שמן בבית. ועכשיו,
עם רדת ליל, אני אולי ישנה, אך ליבי- הוא תמיד ער
איתי.