"אימא ואבא היקרים. המכתב הזה מרגיש קצת מוזר. הוא מרגיש מוזר
משום שאיכשהו תמיד הוא היה כתוב בתוכי ומעולם לא הייתה ברשותי
הדרך הנכונה להבין את הכתוב בו ולשייכו אלינו.
היום אני יודע שלהיות ילד להורה והורה של ילד זה פרויקט לחיים.
בדיוק כפי שלהיות בן זוג זה פרויקט לחיים. אלו בדיוק מסוג
הפרויקטים שבהם בכוונתי להשקיע מפני שהם החשובים ביותר.
בסופו של דבר הרי ממילא לא נותר לנו מאומה מכל הרכוש שצברנו
ומכל ההצלחות שגרפנו.
הדבר היחיד החשוב בכל הנושא הוא הדאגה לאלו שיקרים לך.
אתה עובד כל חייך כדי שילדייך יהיו מאושרים יותר.  
אבל לא על זה המכתב. זה אולי עוד אחד מאלפי נלווים בלתי נפרדים
לנושא, אבל המכתב שלי רוצה לספר לכם משהו אחר, הוריי האהובים.

המכתב בכל זאת מרגיש מוזר, לא קל לכתוב אותו משום מה. אבל אני
רוצה בכל זאת לומר לכם כמה דברים. קודם כל תודה ואחר כך לבקש
מכם סליחה. היום אני יודע שהילדים הם אלה שיש בידם את ההשפעה
הגדולה יותר בטווח הקצר, וההורים הם אלה שהשפעתם החזקה והמודעת
הופכת למשמעותית יותר בגילאים המתקדמים.
מערכת היחסים שלנו הייתה מלווה בהרבה למידות, אין סוף שיעורים
והרבה חכמה לדרך. כל הורה מבין בדיעבד את ההורים שלו טוב יותר
וזאת רק משום שיש לו את היכולת להזדהות כהורה, ואני לא הורה
עדיין! ( אבל זה נושא רגיש יותר ).
מה  שרציתי לומר, זה שאני מבין עכשיו, ואני מבקש מכם גם להבין
אותי. אתם מבינים במה מדובר? דרכנו, הילדים שלכם, יש לכם את
היכולת לראות את החולשות שלכם. רוב הילדים מאלצים את הוריהם
להתמודד בדרך זו או אחרת. דווקא בשל הנסיבות. ומה אז? הילדים
גדלים עם קונפליקטים ורגשות מעורבים להוריהם. יש בדרך כלל
בהורים תכונות או תכונה ספציפיים שהילדים לא אוהבים ולכן הם
כועסים עליהם מדי פעם בשל אותה תכונה בלתי נסבלת כביכול. (
ואני אומר כביכול משום שאין דבר כמעט שהוא בטווח הלגיטימי
שאינו בלתי נסבל - אנחנו לרוב פשוט הופכים אותו לכזה ). המחשבה
הנוראית ביותר שיש לילדים/נערים/בוגרים כאלה היא שהם יהפכו
להיות דומים להורים שלהם בשל אותה תכונה כביכול מולדת, ( ואני
אומר כביכול מפני שהיא לחלוטין נרכשת ), ואז הם ישנאו את עצמם.
וזה... הרי, מטופש. לא? אני רק לא מבין איך לא עליתי על הנוסחה
הזאת קודם לכן. אולי בכל זאת צריך להגיע לשלב מסוים של בגרות
והבנה כדי לגבש את הדברים יחדיו. ניתן לקרוא לזה באיזשהו מקום
שחרור. אני פונה אליך, אבי היקר. הרי יש לנו כל כך הרבה מה
להגיד האחד לשני עד שאנחנו לא אומרים כלום. כאילו אין כל דרך
מילוט או חריץ דק שניתן יהיה לחדור פנימה. אני עדיין שואל את
עצמי האם זה בגללך, ( כפי שנהגתי להאמין בגיל ההתבגרות שלי ),
או אולי בגללי, או שמא זה יותר משהו שפשוט צריך להשלים אתו
וזהו כי זה מה שמרכיב כל אחד מאתנו. והרי האבסורד הוא שהקלישאה
הזו של להיות דומה להורה באופן כל כך מרתיע, מצליחה לעבוד
בהרבה מהמקרים. אתה איתי אבא? אני לא מבין איך בכלל ניתן
להסביר את זה כראוי. אולי חלק מהדברים נראים מעורפלים, או
מופרכים. קשה לי לראות איך בכלל תקבלו את הדברים. אני ביקשתי
מכם הבנה, בידיעה שהבנה זה לא דבר שניתן תמיד לבקש. ישנם אנשים
שלא מבינים, או שחושבים אחרת.
אני מכיר את עצמי. כבר הגעתי לשלב שבו אני יודע כבר עם מי יש
לי עסק. גיליתי על עצמי דברים שלא הייתי מודע שהם אצלי והם
לגמרי שלי. אני מסתכל עליך ועלי, ועל הכעסים והאשמות. אני מביט
עליך
ועלי ואני יודע. אני יודע אבא, שקשה שלך. שחוסר תשומת הלב נובע
מסגירות רגשית ומאי הידיעה כיצד לעשות אחרת. דווקא בגלל זה אני
מבין, מפני שאני בכלל לא כמוך. אני נמצא במצב הפוך, אני לפעמים
מחצין רגשות אבל אין לי בעיה עם זה. הנקודה המעניינת היא שאנו
כועסים עליכם בעיקר על דברים שגרמו לנו להיפגע כל כך, או לכעוס
כל כך. ואז אנחנו מסרבים לקבל את החולשה של ההורה כשהיא פוגעת
בנו. זהו מין גלגל שמסתובב ומסתובב ובלתי ניתן לעצור אותו. זה
מין דפוס חשיבה מקובע מזה שנים רבות וקשה להניח לו, כל נושא
מערכות היחסים בין הורים לילדים וההפך.  
אני לא מנסה לשנות שום דבר ואני מבקש מכם פשוט שתקבלו אותי.
פתאום כל רעיון המכתב נראה לי קצת כבד, אולי חסר כל טעם.
אבל אני חושב שאם כבר ישבתי וכתבתי את הדברים אז יש לכך סיבה.

המכתב הזה מרגיש קצת מוזר.