"רוצי"... לחשת לי, ולי לא נותרה ברירה. רציתי לשנות דברים,
רציתי להישאר איתך, רציתי לאהוב אותך. התחלתי לרוץ.
בהתחלה רגליי נשאו אותי בקלות, והמהירות בה עברתי בדרך גרמה לי
לראות את הדברים באור שונה יותר, אמיתי. אך עם כל צעד מיותר
נוסף גופי התעייף וליבי שאף בחזרה אליך.
כאשר עברתי ליד הספסל שהיה שלנו החלטתי לעצור לנוח. שכחתי את
מה שאמרת ונתתי לגופי כמה דקות של רגיעה. אילו רק הייתי מקשיבה
לך ולא עוצרת עד שהייתי מגיעה...
ובזמן שישבתי נשימתי לא נרגעה והתחלתי להיחנק. חנק מוזר שלא
חשתי מעולם, כמו תחושה של פספוס שעולה במסווה של בחילה ולבסוף
מונעת מבעד האוויר לחדור למוחי. נזכרתי בך שוב, בפניך העצובות,
שוכב חסר אונים לאחר שיצאתי. דמעה זלגה מעיניי וירדה לה במורד
מדויק ישר לתוך פי. טעמתי את טעמה והופתעתי לגלות כי מתוקה
היא. באותו הרגע המשכתי לרוץ, נתתי למחשבות להתעופף מסביבי.
הבטתי סביבי, הנוף נע מולי, מרצד מקפיצותיי ונשימותיי החפוזות.
לא הצלחתי לראות במדויק ופחד החל לעטוף אותי. הפחד שלא אמצא את
דרכי לבד, בלעדיך.
בעודי ממשיכה לרוץ, צמרות העצים מסביבי התקפלו נגד הרוח ושמרו
עליי מוגנת מהסערות שמאיימות להיכנס לדרכי. חשבתי על כך שאתה
היית עושה אותו הדבר בשבילי, אם רק הייתי רומזת לך. ואולי נמאס
לי לרמוז. תוהה אם הריצה הזאת הינה לשווא ואולי כדאי שאעצור
עכשיו לפני שאתחרט.
ובדמיוני אתה מחבק אותי חזק ולוחש לי כמה אתה אוהב אותי ואיך
לעולם תהיה שלי. ואני מחזירה לך מבט אבל בתוך תוכי אני חושבת
שלא מגיע לי כאלה דברים. שיש אנשים שלא זכו אפילו לחלק קטן ממה
שיש לי ולהם זה הרבה יותר מגיע. ומצד שני מי קבע על פי מה נמדד
האושר, ולמי הוא מיועד. אני מבולבלת כל כך. עוד יכולה להריח את
הריח שלך על בגדיי, ופתאום מתחשק לי מאוד לפשוט את הכל מעליי
ולמחוק את העבר. ושוב שיקול הדעת משתלט עלי ואני ממשיכה לרוץ,
כבר לגמרי מהוססת.
לא זוכרת מתי ואיך, אבל הגעתי לקצה הדרך. כאשר הבטתי סביבי, לא
יכולתי שלא להיזכר במה שאמרת לי, במה שידעת מבעוד מועד. איך
ידעת להגיד לי לא להתאכזב, ולא ליפול על פניי ולרצות לחזור
בחזרה. קינאתי בך על חוכמתך והידע שטמון בך. אילו רק הייתי
מקשיבה.
כעת אני נמצאת בצומת, צריכה להחליט במה לבחור. אתה מחכה לי שם
מאחור, ומלפניי, בחירה אחרת, חדשה וחלקה. האם אהיה חזקה? |