החברים שלי יודעים שאפשר לסמוך עלי כשיש להם בעיה או כשהם בצרה
או כשפשוט הם צריכים לדבר עם מישהו, הם תמיד פונים אלי.
אני עוזר להם תמיד, זמין בכל שעות היממה כשמדובר בחברים שלי.
משום מה כשרע לי אני שומר את זה לעצמי, לא מספר לאף אחד. פעם
ניסיתי לספר לחברי אך משום מה הם התרגלו שאני עוזר להם ולא הם
לי, מייד העבירו נושא והמשיכו לדבר על עצמם.
במשך תקופה ארוכה שתקתי והפנמתי את הבעיות שלי אך הרגשתי שאני
לא יכול יותר, שאני חייב לדבר עם מישהו אבל משום מה אף אחד לא
הקשיב.
התעוררתי באמצע הלילה והחלטתי שאני צריך למות, אני לא יכול
לחיות עם הרגשה כזאת, הרגשה של אדם ללא חברים, אני מרגיש כאילו
להם יש חבר טוב ולי אין חברים בכלל.
החלטתי להרוג את עצמי, אני לא רוצה לחיות כך, כאשר נטלתי את
הכדורים חשבתי איך יסתדרו כל החברים שלי בלעדי, מי יתן להם
עצות, מי יעזור להם בעת צרה?
התחלתי לשקוע בשינה וידעתי שאני כבר לא אתעורר, מסתבר שאי אפשר
לסמוך עלי, שאני סתם אגואיסט בסופו של דבר.