פגשתי את השטן במשחק כדורגל. גם הוא אוהד של הפועל, מה הסיכוי?
בגלל שניצחנו הוא הזמין אותי לכוס בירה. "מנסיוני כל השנים,
אני בטוח שהפועל תקח, סוף כל סוף, אליפות השנה. חסר לה רק עוד
נצחון אחד" -כך אמר.

משיחה קלה על כדורגל מקומי, גלשנו לשיחה אישית ומעמיקה, בה
גיליתי שהשטן הוא האדם, או הישות אם תרצו, המתאימה בדיוק לשיחה
אל תוך הלילה על כוס בירה קרה.

לאחר מספר שעות, כנראה בגלל השפעתו של האלכוהול, שאלתי את השטן
אם הוא יודע אם אני אגיע לגיהנום או לגן-עדן. וזה לאחר שהסקתי
שאם יש שטן אז יש גיהנום, ואם יש גיהנום אז כנראה יש גן-עדן.
היה לי ברור שאלת המזל שלי לא איכזבה אותי והפגישה אותי לא עם
אלוהים, אך זה כבר סיפור לפעם אחרת.

"גיהנום", זו היתה תשובתו, "אתה בטוח תבלה לנצח בגיהנום".
באותו רגע קיבלתי פלשבק מהילדות בו אימי שולחת אותי לחדר מסיבה
שרירותית הנשגבת מתפיסתי, והמלה היחידה שהצלחתי להפיק באותו
רגע היתה: "למה?".
השטן, לאחר לגימה ממושכת, ענה לי בזלזול: "תקצור מה שזרעת...
תאכל מה שבישלת...וכדומה, אתה יודע. תעביר לי את החמוצים
בבקשה".
"זין על החמוצים", זה מה שאני חושב עכשיו, בדיעבד, אבל אז,
בבר, הייתי שליו באופן יוצא דופן, ותגובתי היתה הרבה יותר
כנועה: "רגע, רגע. מה אם אני אחזור בתשובה, אוכל כשר אתפלל
וכו'?"
"גיהנום".
"מה אם בנוסף אני אעשה רק טוב ואהיה מוסרי?"
"גיהנום".
"מה אם בנוסף אני אשים את כל העולם לפני ואחשוב ואפעל רק למען
הזולת?"
"לא משנה מה תעשה, גיהנום הוא מושבך".

השלווה והבטחון של המלאך הסורר הזה, גרמו לי להרגשה ההפוכה
ממאפיינם של תארים אלו, והלחיצו אותי בטירוף, כך ששוב מצאתי את
עצמי ללא מילים, חוץ ממלה אחת: "למה?"
השטן, עם ניצוץ של רוע בעיניו, הניח לראשונה את כוס הבירה שלו,
הסתובב לכיווני ושאל: "אתה מאושר? אל תענה" - נזף בי, והמשיך-
"איך החיים? ההורים? החברים? העבודה? ההרגשה הכללית? חוסר המזל
שלך? כאב הגב שלך? איבוד השיער שלך? הידיעה הפרדוקסלית שהגרוע
מכל גם מאחורך וגם מלפניך?"
השטן, גבירותי ורבותי, הוריד את כפפותיו, והיכה בי בעוצמה אליה
שום להבה לא תגיע. נשמתי באותו רגע היתה חסרת כוחות, וגם
הטירוף דעך וחלף על פני הייאוש, בדרכו לאדישות.
"חרא", עניתי לו, "חרא זה התשובה לכל שאלותיך, בין אם הן
רטוריות או לא. חרא, אבל יהיה בסדר".
"לא, לא יהיה בסדר. ההפך. אתה יודע למה אני יושב כאן ומדבר
אתך?"
"כי אני שיכור?"
"לא, בגלל שאתה אורח, סליחה אזרח, בממלכתי, שהיא ממלכתך. זהו
הגיהנום שלך, הגיהנום הפרטי שלך. כל העולם, כל היקום שסביבך,
קיים אך ורק להשפיע על הגיהנום הפרטי הזה. כל אדם, כל חיה, כל
גרגיר אבק, חגים סביבך, וגורלם קבוע מראש, בהתאם לגורלך".
"ומהו גורלי?"
"מוות. כמו כולם. ואחרי המוות חיים, ועוד פעם מוות. וכך,
במעגליות לא נגמרת, לנצח נצחים. תבין, אתה מת כבר אלפי שנים,
והעונש שלך הוא החיים הראשוניים שלך, המקוריים, שאותם אתה עובר
ותעבור לנצח".
"אם אני דפקתי את חיי, והעונש שלי הוא לחזור עליהם ללא סוף,
בשביל מה לעזאזל אתה קיים?"
"בתור השטן, אני גאה למלא את אחד התפקידים השפלים ביותר ביקום.
אני מכה אדם שכבר נמצא מת על הקרשים. ולכן בכל מחזור של חייך,
אני משחיר עוד עלומת אור של שמחה ותקווה, מקרב אותך לאט לאט
לנקודת השבירה".
"התאבדות?"
"כן".
"אם אני התאבד, אז מה יקרה?"
"מה שתמיד קורה, תתחיל את חייך מהתחלה".
"אתה בעצם רומז שכבר התאבדתי פעם?"
"או שכן, או שלא, מה שבטוח אולי".
"ומה אם אלוהים, איפה הוא משתלב בכל העסק הזה?"
"אלוהים נתן לך הזדמנות אחת, ללא הפרעות מצידי, ואתה פיספסת את
ההזדמנות הזו, ובגדול. כעת, בעולמך החדש, אין אלוהים - יש רק
אותי."
"אתה אומר שאין גן עדן?"
"יש גן עדן. שם האנשים חיים את חייהם גם בלולאה אין סופית.
ההבדל הוא ששם מוסיפים להם עלומת אור בכל מחזור, ממתיקים להם
את החיים יותר ויותר. אך אל תדאג בני, אתה לשם כבר לא תגיע".

בנימה פסימית זו סיים השטן את שיחתנו. הוא דאג לשתות את שארית
המשקה, לשלם את החשבון, להשאיר טיפ מכובד וללכת. במעשה של
טיפשות נואשת, רדפתי אחריו במורד הרחוב וביקשתי שיענה לי רק על
עוד שאלה אחת: "הפועל תקח אליפות השנה, נכון?"
"אתה יודע מה" - אמר לי בעודו חופן את זקן התיש שלו- "לא.
מכבי".
בהחלט גיהנום.